הספר מתמקד באיילין, אישה צעירה בתחילת שנות השישים באמריקה, שחיה (אם אפשר לקרוא לזה חיה) עם אביה האלכוהוליסט, בבית מוזנח ומטונף, והיא עובדת בכלא לנערים.
בדד, בלי עתיד בלי תקווה בלי חלום.
אין ממש עלילה ברובו של הספר חוץ מתיאור החיים הדוחים שלה ושל אביה, חיים רוויים באלכוהול ואלימות, ניכור, זוהמה, הפרעות אכילה, הפרעות דימוי גוף, אדישות מוחלטת לחיים, שנאה עצמית. לקראת סוף הספר יש איזו התפתחות קלה בעלילה, זהו.
לא ברור לי מה קורה שם באמריקה, שנכתבים שם כל כך הרבה ספרים עם דמויות שחיות במשפחות מחרידות ולא מתפקדות (טירת הזכוכית, שירת סרטני הנהר, חיים קטנים).
הספר הזה ממש הגעיל אותי, עד רמה שכמעט הקאתי בעקבות הקריאה.
אי אפשר לכתוב ולגעת בנפש הקוראים בלי לזעזע?
בקיצור, כמו שביידן אמר Don't.