מדובר במחזה שהוא לא פחות ממופתי. זהו מסע ביכולת והנכונות של בני אדם, כל בני האדם באשר הם, לעוות ולהתאים את המציאות בדרכים שונות ומשונות על מנת שתתאים ליצרים הבסיסים ביותר שלהם. מחזה זה אינו בא להטיל ספק בטוב האנושי ואינו מנסה לטעון כי האדם מיסודו מושחת הוא ויפעל בצורה מושחתת. הוא רק מראה איך בנסיבות מסוימות ולא טבעיות האדם עלול להיכנע לרוע. המסר החשוב שטובל ברוח התקופה, והודגש לכל אורך המחזה, הוא ניתוק ההשחתה המוסרית מהרקע של החברה. השחתה מוסרית אינה תלויה במצב. היא יכולה לבוא בחברה שאנשיה משכילים או בחברה שאנשיה בורים. בחברה תרבותית ונבערת. בחברה דתית מאד או חילונית.לאומית או אזרחית. ענייה ועשירה. יתרה מכך: נטען כי אמונה מוגזמת ועיוורת בנאורות של תפיסה מסוימת ובתרבותיות של חברתך, ללא ביקורת עצמית, עלולה להוביל לתפיסה מעוותת ומוטעית של מוסר וטוהר מידות. עבורי המסרים האלה קרובים, חשובים, בסיסיים ויותר חשוב: אוניברסלים וכלליים. נהוג לייחס את המחזה לביקורת על גרמניה הנאצית, במיוחד בהתחשב במוצאו של המחבר. לא אני חושב שזהו מהמקרה ולא המחבר. גרמניה הנאצית היא מקרה בוחן, אמצעי להכללה רחבה יותר, כמו אצל אורוול והקומוניזם ב-1984 ובחוות החיות. הבחנה זו, שמתבצעת גם בניתוח המחזה אך גם בגופו, מדגישה את גדולתו. כל המשנה המוסרית הענפה הזו עטופה בסגנון כתיבה ייחודי ביותר, המשלב אווירה גרוטסקית ומותחת. אני באופן אישי לא הצלחתי להוריד את העין מהמילה הכתובה. המאפיינים הסגנוניים לא שרירותיים ומשרתים מטרות. לדוגמה, ההומור, הכלליות ברקע, ריבוי המקצועות וההתנהלות של היחידים כקבוצה נועדו כדי לעדן את הדמויות והסיטואציה, שלא תהפוך לקיצונית ותלושה מהמציאות. מטרתו של המחבר הייתה למתוח קשר ישיר בין חיינו לחיים בעיירה. הוא רצה להדגיש כי השתלשלות אירועים זו היא אנושית מאד, וגם לנסות לגרום לנו להבין ולהזדהות (באופן מוגבל) עם המניעים. אני יכול להמשיך ולכתוב מגילות (שאכן נכתבו, על ידי ועל ידי אחרים), אך אמנע ממכם את הסבל... רק אגיד שהעיסוק ברבדים העמוקים של המחזה: הקשר למקורות ספרותיים עתיקים ובייחוד בקשר לטרגיה היוונית, העיסוק בצבעים במחזה, בתפקידים השונים של כל גורם (דתי, חינוכי, שלטוני) באכיפת והתווית המוסר ובסמליות של כל סצנה הוא רב וארוך. העושר הרב-תחומי הזה הוא שמייחד את המחזה ומעניק לו קול שייפנה לכל אחד. מומלץ ביותר, חמישה כוכבים, דוז פואה. ד.א.: אל תשברו את הראש לחינם כמוני, אין שום קשר בין העטיפה למחזה...

רק 3 ביקורות? עוול לקהילת סימניה יותר מאשר לספר... למרות שזה קשה להאמין, סופרים ויוצרים הם גם בני אדם. ולכן, באופן טבעי, גם לסופרים מוכשרים מאד יש את הספרים הטובים יותר והטובים פחות, יש את העליות ויש את הנפילות. ברגע שהצלחתי לחוות את השיאים של היוצר וגם את קניינו ההמוני יותר, אני מרגיש שהכרתי אותו. עם זאת, במקרים נדירים, לא משנה כמה אחפש ואנבור וארפרף, אמצא רק שיאים. אם זה עגנון, אם זה קפקפא - כל מה שאני שם את ידי עליו ששמם חתום בסוף, שווה הנאה רצופה. משה שמיר גם הוא נכנס לקטגוריה הזו, בזכות ולא בחסד. משה שמיר הוא עבורי מאחרוני דור הנפילים של הספרות העברית הארצישראלית. כבשת הרש היא, בעיניי, לא רק עוד אבן בפסיפס שהופך את משה שמיר ליוצר הגדול שהוא, אלא אחת מגולות הכותרת. זוהי מלאכת מחשבת אמיתית של אדם שבקיא בחומרי המקור. כפי שתרגיש בעגנון את המקורות בין כל שורה לשורה, בין כל מילה ומילה ובין כל הברה והברה, כך גם כאן. אולי לא באותה רזולוציה ועומק, אבל באותה עוצמה אם לא יותר. היתרון כאן הוא שאתה גם משכיל. אצל עגנון אתה צריך לפענח צופן, כאן אתה קורא סיפור קולח מהנה ומושך, ובדרך גם לומד. אתה נעשה בקיא בפרשנויות והתוספות והמעשיות שצמחו סביב הסיפור המקראי, וזה נפלא. יצירה גדולה היא יצירה שיש בה ערכים מוספים, וסופר גדול הוא סופר שמצליח לשזור את הערך המוסף בלי להכביד על הסיפור. באופן כללי, יצירה שיש מחשבה מאחורה - היא יצירה שעושה כבוד לקורא. וזה מורגש. אך מה הגדולה? ההשלמה המקיפה והמלאה לסיפור התנכ"י. כאשר קוראים את המקור, נפגשים בסיפור מאד מורכב. בגידות, רצח, חטאים, ישועות, חרטות. אך מה חסר? הרגשות, סיפורי הרקע, המניעים, התכלית ועוד. כל אלה נשארים לדמיון הקורא (והפרשנים), או לפחות הרוב. הכמיהה בהשלמה של כל החסר הזה היא גדולה, בגלל הקרבה של התוכן ללבנו היהודי. זהו דוד המלך, מבשר העוצמה, מקים ממלכתנו העתיקה. כמה היינו רוצים לדעת עוד, כמה היינו רוצים להבין. אך כמה רחוק... שמיר חש את הכמיהה הזו וכמהה בעצמו. הוא עונה על בקשותינו אם על ידי פרשנות מראשו, אם על ידי פרשנות מסורתית ואם על ידי שילוב. וכך - הכל קם לחיים. מי זה אוריה בסיפור התנכ"י? הבעל של. מי הוא? מה הוא? האם למותו יש משמעות בעינינו? אולי אנחנו מתחלחלים מחטאו של דוד, אבל האם כואב לנו על אוריה? האם יכול לכאוב לנו עליו בלי להכיר אותו באמת? בכבשת הרש מופחת בדמות רוח חיים שלה הוא היה כל כך זקוק. אם זה בסיפור הרקע על עברו החתי, המפגש עם בית דוד, אם זו תושייתו, ואם זה הסיפור קורע הלב להבנת הקנוניה נגדו וההתמודדות עם האבסורד שבגבורתו נגד גורלו האכזר. כך, מותו מקבל משמעות שונה לגמרי. אינני רוצה לקלקל יותר מדי. אך אם אתם מעוניינים לראות מחנות שלמים של צבאות ישראל קמים לחיים כנגד עיניכם ולצלול לתוך המורכבות, הדילמות והשאלות המוסריות של הסיפור התנכ"י, זהו הספר בשבילכם. ד.א., רפרפרתי על הביקורות האחרות. שמעתי את הטענה שהספר הזה מהווה ביקורת על השחיתות השלטונית של בן גוריון לא רק כאן. מה אני אגיד? לא השתכנעתי.

אני מוצא את עצמי מוכרח להתכתב עם הביקורת של זוהריקו, מכיוון שגם אותי הספר הזה מצא בשעמום של השירות הצבאי. זוהריקו הוציא אותו בהר עיבל. אני הוצאתי אותו לראשונה בשמירה במרכז הפלוגה בטירונות בשבטה, ווסט בכוננות מלאה וקסדה עלי. אני זוכר איך הגנבתי אותו בכיס בחשאי, בעודי מוודא ששום מפקד לא עורב לי מאף צד. איך פחדתי לקבל הפקרת שמירה... מעניין אם אשלוף אותו מהספרייה, האם עדיין יהיה מלא פיח מהמטווחים והרוס ובלוי מהקפצות הזחילה לפני היציאה הביתה. חברה שלי השאילה לי אותו וכל כך התביישתי להחזיר אותו במצב הזה שהתעקשתי לקנות לה חדש. כפי שאתם יכולים להבין, עבר זמן מה.. התלבטתי אם לכתוב ביקורת. גם כי עבר זמן, וגם.. כי הפעם אין לי הרבה מה להוסיף. אבל בכל זאת יש. רפרפתי על הביקורות. שמחתי לראות שהספר הזה לא תפס אף אחד ברשת. הביקורות נעו מבין קטילות מוחלטות, קריעה לגזרים, מטחנות בשר - להגנות חלושות, דגלים לבנים מגומדים, "זה גרוע, אבל לא עד כדי כך". לרוב אני נוטה להסתייג בחוזקה מקטילות שלוחות רסן וחסרות רחמים על ספרים, גם כשלא אהבתי. הן לרוב גורמות לי חלחלה. ספרים הם אוצר ויש לרכוש אליהם כבוד. יש להפר את הכבוד הזה במקרים קיצוניים בלבד! וגם כשקוטלים, יש נורמות. אז כמו שאמהות פולניות לא אומרות איכס על אוכל, אני משתדל לא להגיד איכס על ספרים. אבל יש לכך גם סיבה עקרונית, מנקודת מבטו של המבקר. אני חושב שכל בנאדם שבא לכתוב ביקורת, כולל עבדכם הנאמן, כמהה לתשומת לב, במידות כאלה ואחרות. כל העולם במה, ובמיוחד כאשר מדובר במבקרים. האם אחד מאיתנו היה טורח ושוקד על ביקורותיו פה באתר ללא קהל הקוראים הנאמן? המבקר הצעיר והבלתי מנוסה גם הוא כמהה לתשומת לב, אך לעתים בהיעדר אמירה מגובשת כלפי המושא. כל ספר ניתן לקטול ואמצעי הקטילה אף מאפשרים לנו לעתים לחמוק מדיון על התוכן והמהות של הספר. כמה רבים הם הספרים הטובים-עד-בינוניים שהועלו על מזבח הקטילות לשווא. וזה זילות בעיניי, הורדה לזנות של מפעל הביקורות, הכה חשוב בעיניי. ההוא ממוסחר והוא משעמם, והינה העלתי פיהוק והוא שייך בכלל לפח זבל! תמיד יותר קל לדבר לרגשות קיצוניים של אהבה עיוורת או שנאת חינם מאשר לאינטלקט. אבל.. כשמגיע אז מגיע. ואם תסלחו לי? לדעתי, כאן מגיע. כשקראתי את הקטילות - לא התמלאתי חלחלה. צחקקתי וגם הזדהתי. בתחילתו אני זוכר שחשבתי כמה נחמד הקונספט. עיתונאי שבא לחקור ארץ שלא קיימת, עם מלך ומלכה, בזמן ומקום שהם חלק מהעולם המודרני אבל לא באמת חלק ממנו. ולמלך ולמלכה יש תובנות לספר על איך לחיות נכון. אבל הם לא יספרו את אותן תובנות בכזו קלות.. לא נשמע לכם מבטיח? אז איפה שהקונספט בנה ציפיות, הביצוע כשל. אם היה מדד כריזמה באתר סימניה - הייתי נותן לספר הזה אפס. אין פה שום דבר מושך, סוחף. אין פה שום דבר להיאחז בו! ואני מתכוון ממש כלום. אפילו הבדיחות שהוציאו ממני צחקוק או שניים בהתחלה איבדו את החן שלהן מהר מאד. קשה לי לתקוף את הסופר כי אני באמת לא מבין מה הוא ניסה להשיג. הגמגום השמאלני הפוסט מודרינסטי כל כך לא משכנע... הוא נכנס באוזן אחת ויוצא מהשנייה כל כך מהר שאין זמן להתרגז ולהתעמת. אפילו את חסידי הדת, הוא לא מיגנט. סוגשל "Imagine" של ג'ון לנון בגרסה הספרותית והלעוסה. אבל מכיוון ששם זה עבר בחסות המוזיקה בלבד, כאן זה לא מחזיק שום מים. שמעתי רבים מדביקים לו את תווית ה"ניו איג'יות". אני מבין את זה, אבל לא הייתי מעביר אותו כל כך בקלות. היו פה כוונות זדוניות יותר, פוליטיות, שפשוט כשלו מאד. ולכן בלתי מזיקות. הקשקוש הבלתי מזיק שלו היווה 60% מהספר, אז לצערי נשארנו עם מעט מאד. אבל גם הפנטזיה, הייתה שטוחה ולא התרוממה לשום מקום, אפילו סיפור האהבה - של העיתונאי והמלכה, מה שבעיניי היה יכול לטהר את הספר מחטאיו.. גם הוא היה לא אמין ושטוח (שימו לב - שטוח ולא שטחי. יש הבדל). לא עשה לי פרפרים בבטן! אפילו בלי להיכנס לסוגיית הפוסט מודרניזם (למרות שזה קל). קחו סצנה פשוטה בהרבה, כשהם ישבו שם על החוף בסיני, עם כל האורחים. סצנה שהייתה אמורה להושיע את הספר מפלפולי הפוליטיקה המיותרים - וכשלה לחלוטין. במקום להיות תמהיל סיפורים פנטזי ומיסטי על חוף חשוך מול המדורה, לי זה הרגיש כאילו מישהו תיעד את חברי תנועת הצופים בפעולה מספרים במעגל כל אחד מה השם שלו ומה החיה האהובה עליו. אבי סלח לי כי חטאתי - הביקורת הזו מיותרת. האם יש טעם לקטול ספר, רע ככל שיהיה, אם מעולם לא התברג בזכרון הקולקטיבי ולמעשה, נשכח לחלוטין במבחן הזמן? אין. ולכן מוטב לנהוג לפי עקרון ה"אחרי מות קדושים אמור". אבל מי אתם שתעצרו חיל מלהעלות קצת נוסטלגיה על הנייר (או על הצג)? איני מכיר את גבי ניצן העיתונאי, אבל כסופר... קחו את הספר הזה כדוגמה ממה להימנע. נ.ב, האיורים שלו היו באמת מקסימים ובפני עצמם שווים את הכמה גרושים שהוא עולה.

אני מוצא את עצמי מוכרח להתכתב עם הביקורת של זוהריקו, מכיוון שגם אותי הספר הזה מצא בשעמום של השירות הצבאי. זוהריקו הוציא אותו בהר עיבל. אני הוצאתי אותו לראשונה בשמירה במרכז הפלוגה בטירונות בשבטה, ווסט בכוננות מלאה וקסדה עלי. אני זוכר איך הגנבתי אותו בכיס בחשאי, בעודי מוודא ששום מפקד לא עורב לי מאף צד. איך פחדתי לקבל הפקרת שמירה... מעניין אם אשלוף אותו מהספרייה, האם עדיין יהיה מלא פיח מהמטווחים והרוס ובלוי מהקפצות הזחילה לפני היציאה הביתה. חברה שלי השאילה לי אותו וכל כך התביישתי להחזיר אותו במצב הזה שהתעקשתי לקנות לה חדש. כפי שאתם יכולים להבין, עבר זמן מה.. התלבטתי אם לכתוב ביקורת. גם כי עבר זמן, וגם.. כי הפעם אין לי הרבה מה להוסיף. אבל בכל זאת יש. רפרפתי על הביקורות. שמחתי לראות שהספר הזה לא תפס אף אחד ברשת. הביקורות נעו מבין קטילות מוחלטות, קריעה לגזרים, מטחנות בשר - להגנות חלושות, דגלים לבנים מגומדים, "זה גרוע, אבל לא עד כדי כך". לרוב אני נוטה להסתייג בחוזקה מקטילות שלוחות רסן וחסרות רחמים על ספרים, גם כשלא אהבתי. הן לרוב גורמות לי חלחלה. ספרים הם אוצר ויש לרכוש אליהם כבוד. יש להפר את הכבוד הזה במקרים קיצוניים בלבד! וגם כשקוטלים, יש נורמות. אז כמו שאמהות פולניות לא אומרות איכס על אוכל, אני משתדל לא להגיד איכס על ספרים. אבל יש לכך גם סיבה עקרונית, מנקודת מבטו של המבקר. אני חושב שכל בנאדם שבא לכתוב ביקורת, כולל עבדכם הנאמן, כמהה לתשומת לב, במידות כאלה ואחרות. כל העולם במה, ובמיוחד כאשר מדובר במבקרים. האם אחד מאיתנו היה טורח ושוקד על ביקורותיו פה באתר ללא קהל הקוראים הנאמן? המבקר הצעיר והבלתי מנוסה גם הוא כמהה לתשומת לב, אך לעתים בהיעדר אמירה מגובשת כלפי המושא. כל ספר ניתן לקטול ואמצעי הקטילה אף מאפשרים לנו לעתים לחמוק מדיון על התוכן והמהות של הספר. כמה רבים הם הספרים הטובים-עד-בינוניים שהועלו על מזבח הקטילות לשווא. וזה זילות בעיניי, הורדה לזנות של מפעל הביקורות, הכה חשוב בעיניי. ההוא ממוסחר והוא משעמם, והינה העלתי פיהוק והוא שייך בכלל לפח זבל! תמיד יותר קל לדבר לרגשות קיצוניים של אהבה עיוורת או שנאת חינם מאשר לאינטלקט. אבל.. כשמגיע אז מגיע. ואם תסלחו לי? לדעתי, כאן מגיע. כשקראתי את הקטילות - לא התמלאתי חלחלה. צחקקתי וגם הזדהתי. בתחילתו אני זוכר שחשבתי כמה נחמד הקונספט. עיתונאי שבא לחקור ארץ שלא קיימת, עם מלך ומלכה, בזמן ומקום שהם חלק מהעולם המודרני אבל לא באמת חלק ממנו. ולמלך ולמלכה יש תובנות לספר על איך לחיות נכון. אבל הם לא יספרו את אותן תובנות בכזו קלות.. לא נשמע לכם מבטיח? אז איפה שהקונספט בנה ציפיות, הביצוע כשל. אם היה מדד כריזמה באתר סימניה - הייתי נותן לספר הזה אפס. אין פה שום דבר מושך, סוחף. אין פה שום דבר להיאחז בו! ואני מתכוון ממש כלום. אפילו הבדיחות שהוציאו ממני צחקוק או שניים בהתחלה איבדו את החן שלהן מהר מאד. קשה לי לתקוף את הסופר כי אני באמת לא מבין מה הוא ניסה להשיג. הגמגום השמאלני הפוסט מודרינסטי כל כך לא משכנע... הוא נכנס באוזן אחת ויוצא מהשנייה כל כך מהר שאין זמן להתרגז ולהתעמת. אפילו את חסידי הדת, הוא לא מיגנט. סוגשל "Imagine" של ג'ון לנון בגרסה הספרותית והלעוסה. אבל מכיוון ששם זה עבר בחסות המוזיקה בלבד, כאן זה לא מחזיק שום מים. שמעתי רבים מדביקים לו את תווית ה"ניו איג'יות". אני מבין את זה, אבל לא הייתי מעביר אותו כל כך בקלות. היו פה כוונות זדוניות יותר, פוליטיות, שפשוט כשלו מאד. ולכן בלתי מזיקות. הקשקוש הבלתי מזיק שלו היווה 60% מהספר, אז לצערי נשארנו עם מעט מאד. אבל גם הפנטזיה, הייתה שטוחה ולא התרוממה לשום מקום, אפילו סיפור האהבה - של העיתונאי והמלכה, מה שבעיניי היה יכול לטהר את הספר מחטאיו.. גם הוא היה לא אמין ושטוח (שימו לב - שטוח ולא שטחי. יש הבדל). לא עשה לי פרפרים בבטן! אפילו בלי להיכנס לסוגיית הפוסט מודרניזם (למרות שזה קל). קחו סצנה פשוטה בהרבה, כשהם ישבו שם על החוף בסיני, עם כל האורחים. סצנה שהייתה אמורה להושיע את הספר מפלפולי הפוליטיקה המיותרים - וכשלה לחלוטין. במקום להיות תמהיל סיפורים פנטזי ומיסטי על חוף חשוך מול המדורה, לי זה הרגיש כאילו מישהו תיעד את חברי תנועת הצופים בפעולה מספרים במעגל כל אחד מה השם שלו ומה החיה האהובה עליו. אבי סלח לי כי חטאתי - הביקורת הזו מיותרת. האם יש טעם לקטול ספר, רע ככל שיהיה, אם מעולם לא התברג בזכרון הקולקטיבי ולמעשה, נשכח לחלוטין במבחן הזמן? אין. ולכן מוטב לנהוג לפי עקרון ה"אחרי מות קדושים אמור". אבל מי אתם שתעצרו חיל מלהעלות קצת נוסטלגיה על הנייר (או על הצג)? איני מכיר את גבי ניצן העיתונאי, אבל כסופר... קחו את הספר הזה כדוגמה ממה להימנע. נ.ב, האיורים שלו היו באמת מקסימים ובפני עצמם שווים את הכמה גרושים שהוא עולה.

אני מוצא את עצמי מוכרח להתכתב עם הביקורת של זוהריקו, מכיוון שגם אותי הספר הזה מצא בשעמום של השירות הצבאי. זוהריקו הוציא אותו בהר עיבל. אני הוצאתי אותו לראשונה בשמירה במרכז הפלוגה בטירונות בשבטה, ווסט בכוננות מלאה וקסדה עלי. אני זוכר איך הגנבתי אותו בכיס בחשאי, בעודי מוודא ששום מפקד לא עורב לי מאף צד. איך פחדתי לקבל הפקרת שמירה... מעניין אם אשלוף אותו מהספרייה, האם עדיין יהיה מלא פיח מהמטווחים והרוס ובלוי מהקפצות הזחילה לפני היציאה הביתה. חברה שלי השאילה לי אותו וכל כך התביישתי להחזיר אותו במצב הזה שהתעקשתי לקנות לה חדש. כפי שאתם יכולים להבין, עבר זמן מה.. התלבטתי אם לכתוב ביקורת. גם כי עבר זמן, וגם.. כי הפעם אין לי הרבה מה להוסיף. אבל בכל זאת יש. רפרפתי על הביקורות. שמחתי לראות שהספר הזה לא תפס אף אחד ברשת. הביקורות נעו מבין קטילות מוחלטות, קריעה לגזרים, מטחנות בשר - להגנות חלושות, דגלים לבנים מגומדים, "זה גרוע, אבל לא עד כדי כך". לרוב אני נוטה להסתייג בחוזקה מקטילות שלוחות רסן וחסרות רחמים על ספרים, גם כשלא אהבתי. הן לרוב גורמות לי חלחלה. ספרים הם אוצר ויש לרכוש אליהם כבוד. יש להפר את הכבוד הזה במקרים קיצוניים בלבד! וגם כשקוטלים, יש נורמות. אז כמו שאמהות פולניות לא אומרות איכס על אוכל, אני משתדל לא להגיד איכס על ספרים. אבל יש לכך גם סיבה עקרונית, מנקודת מבטו של המבקר. אני חושב שכל בנאדם שבא לכתוב ביקורת, כולל עבדכם הנאמן, כמהה לתשומת לב, במידות כאלה ואחרות. כל העולם במה, ובמיוחד כאשר מדובר במבקרים. האם אחד מאיתנו היה טורח ושוקד על ביקורותיו פה באתר ללא קהל הקוראים הנאמן? המבקר הצעיר והבלתי מנוסה גם הוא כמהה לתשומת לב, אך לעתים בהיעדר אמירה מגובשת כלפי המושא. כל ספר ניתן לקטול ואמצעי הקטילה אף מאפשרים לנו לעתים לחמוק מדיון על התוכן והמהות של הספר. כמה רבים הם הספרים הטובים-עד-בינוניים שהועלו על מזבח הקטילות לשווא. וזה זילות בעיניי, הורדה לזנות של מפעל הביקורות, הכה חשוב בעיניי. ההוא ממוסחר והוא משעמם, והינה העלתי פיהוק והוא שייך בכלל לפח זבל! תמיד יותר קל לדבר לרגשות קיצוניים של אהבה עיוורת או שנאת חינם מאשר לאינטלקט. אבל.. כשמגיע אז מגיע. ואם תסלחו לי? לדעתי, כאן מגיע. כשקראתי את הקטילות - לא התמלאתי חלחלה. צחקקתי וגם הזדהתי. בתחילתו אני זוכר שחשבתי כמה נחמד הקונספט. עיתונאי שבא לחקור ארץ שלא קיימת, עם מלך ומלכה, בזמן ומקום שהם חלק מהעולם המודרני אבל לא באמת חלק ממנו. ולמלך ולמלכה יש תובנות לספר על איך לחיות נכון. אבל הם לא יספרו את אותן תובנות בכזו קלות.. לא נשמע לכם מבטיח? אז איפה שהקונספט בנה ציפיות, הביצוע כשל. אם היה מדד כריזמה באתר סימניה - הייתי נותן לספר הזה אפס. אין פה שום דבר מושך, סוחף. אין פה שום דבר להיאחז בו! ואני מתכוון ממש כלום. אפילו הבדיחות שהוציאו ממני צחקוק או שניים בהתחלה איבדו את החן שלהן מהר מאד. קשה לי לתקוף את הסופר כי אני באמת לא מבין מה הוא ניסה להשיג. הגמגום השמאלני הפוסט מודרינסטי כל כך לא משכנע... הוא נכנס באוזן אחת ויוצא מהשנייה כל כך מהר שאין זמן להתרגז ולהתעמת. אפילו את חסידי הדת, הוא לא מיגנט. סוגשל "Imagine" של ג'ון לנון בגרסה הספרותית והלעוסה. אבל מכיוון ששם זה עבר בחסות המוזיקה בלבד, כאן זה לא מחזיק שום מים. שמעתי רבים מדביקים לו את תווית ה"ניו איג'יות". אני מבין את זה, אבל לא הייתי מעביר אותו כל כך בקלות. היו פה כוונות זדוניות יותר, פוליטיות, שפשוט כשלו מאד. ולכן בלתי מזיקות. הקשקוש הבלתי מזיק שלו היווה 60% מהספר, אז לצערי נשארנו עם מעט מאד. אבל גם הפנטזיה, הייתה שטוחה ולא התרוממה לשום מקום, אפילו סיפור האהבה - של העיתונאי והמלכה, מה שבעיניי היה יכול לטהר את הספר מחטאיו.. גם הוא היה לא אמין ושטוח (שימו לב - שטוח ולא שטחי. יש הבדל). לא עשה לי פרפרים בבטן! אפילו בלי להיכנס לסוגיית הפוסט מודרניזם (למרות שזה קל). קחו סצנה פשוטה בהרבה, כשהם ישבו שם על החוף בסיני, עם כל האורחים. סצנה שהייתה אמורה להושיע את הספר מפלפולי הפוליטיקה המיותרים - וכשלה לחלוטין. במקום להיות תמהיל סיפורים פנטזי ומיסטי על חוף חשוך מול המדורה, לי זה הרגיש כאילו מישהו תיעד את חברי תנועת הצופים בפעולה מספרים במעגל כל אחד מה השם שלו ומה החיה האהובה עליו. אבי סלח לי כי חטאתי - הביקורת הזו מיותרת. האם יש טעם לקטול ספר, רע ככל שיהיה, אם מעולם לא התברג בזכרון הקולקטיבי ולמעשה, נשכח לחלוטין במבחן הזמן? אין. ולכן מוטב לנהוג לפי עקרון ה"אחרי מות קדושים אמור". אבל מי אתם שתעצרו חיל מלהעלות קצת נוסטלגיה על הנייר (או על הצג)? איני מכיר את גבי ניצן העיתונאי, אבל כסופר... קחו את הספר הזה כדוגמה ממה להימנע. נ.ב, האיורים שלו היו באמת מקסימים ובפני עצמם שווים את הכמה גרושים שהוא עולה.

אני מוצא את עצמי מוכרח להתכתב עם הביקורת של זוהריקו, מכיוון שגם אותי הספר הזה מצא בשעמום של השירות הצבאי. זוהריקו הוציא אותו בהר עיבל. אני הוצאתי אותו לראשונה בשמירה במרכז הפלוגה בטירונות בשבטה, ווסט בכוננות מלאה וקסדה עלי. אני זוכר איך הגנבתי אותו בכיס בחשאי, בעודי מוודא ששום מפקד לא עורב לי מאף צד. איך פחדתי לקבל הפקרת שמירה... מעניין אם אשלוף אותו מהספרייה, האם עדיין יהיה מלא פיח מהמטווחים והרוס ובלוי מהקפצות הזחילה לפני היציאה הביתה. חברה שלי השאילה לי אותו וכל כך התביישתי להחזיר אותו במצב הזה שהתעקשתי לקנות לה חדש. כפי שאתם יכולים להבין, עבר זמן מה.. התלבטתי אם לכתוב ביקורת. גם כי עבר זמן, וגם.. כי הפעם אין לי הרבה מה להוסיף. אבל בכל זאת יש. רפרפתי על הביקורות. שמחתי לראות שהספר הזה לא תפס אף אחד ברשת. הביקורות נעו מבין קטילות מוחלטות, קריעה לגזרים, מטחנות בשר - להגנות חלושות, דגלים לבנים מגומדים, "זה גרוע, אבל לא עד כדי כך". לרוב אני נוטה להסתייג בחוזקה מקטילות שלוחות רסן וחסרות רחמים על ספרים, גם כשלא אהבתי. הן לרוב גורמות לי חלחלה. ספרים הם אוצר ויש לרכוש אליהם כבוד. יש להפר את הכבוד הזה במקרים קיצוניים בלבד! וגם כשקוטלים, יש נורמות. אז כמו שאמהות פולניות לא אומרות איכס על אוכל, אני משתדל לא להגיד איכס על ספרים. אבל יש לכך גם סיבה עקרונית, מנקודת מבטו של המבקר. אני חושב שכל בנאדם שבא לכתוב ביקורת, כולל עבדכם הנאמן, כמהה לתשומת לב, במידות כאלה ואחרות. כל העולם במה, ובמיוחד כאשר מדובר במבקרים. האם אחד מאיתנו היה טורח ושוקד על ביקורותיו פה באתר ללא קהל הקוראים הנאמן? המבקר הצעיר והבלתי מנוסה גם הוא כמהה לתשומת לב, אך לעתים בהיעדר אמירה מגובשת כלפי המושא. כל ספר ניתן לקטול ואמצעי הקטילה אף מאפשרים לנו לעתים לחמוק מדיון על התוכן והמהות של הספר. כמה רבים הם הספרים הטובים-עד-בינוניים שהועלו על מזבח הקטילות לשווא. וזה זילות בעיניי, הורדה לזנות של מפעל הביקורות, הכה חשוב בעיניי. ההוא ממוסחר והוא משעמם, והינה העלתי פיהוק והוא שייך בכלל לפח זבל! תמיד יותר קל לדבר לרגשות קיצוניים של אהבה עיוורת או שנאת חינם מאשר לאינטלקט. אבל.. כשמגיע אז מגיע. ואם תסלחו לי? לדעתי, כאן מגיע. כשקראתי את הקטילות - לא התמלאתי חלחלה. צחקקתי וגם הזדהתי. בתחילתו אני זוכר שחשבתי כמה נחמד הקונספט. עיתונאי שבא לחקור ארץ שלא קיימת, עם מלך ומלכה, בזמן ומקום שהם חלק מהעולם המודרני אבל לא באמת חלק ממנו. ולמלך ולמלכה יש תובנות לספר על איך לחיות נכון. אבל הם לא יספרו את אותן תובנות בכזו קלות.. לא נשמע לכם מבטיח? אז איפה שהקונספט בנה ציפיות, הביצוע כשל. אם היה מדד כריזמה באתר סימניה - הייתי נותן לספר הזה אפס. אין פה שום דבר מושך, סוחף. אין פה שום דבר להיאחז בו! ואני מתכוון ממש כלום. אפילו הבדיחות שהוציאו ממני צחקוק או שניים בהתחלה איבדו את החן שלהן מהר מאד. קשה לי לתקוף את הסופר כי אני באמת לא מבין מה הוא ניסה להשיג. הגמגום השמאלני הפוסט מודרינסטי כל כך לא משכנע... הוא נכנס באוזן אחת ויוצא מהשנייה כל כך מהר שאין זמן להתרגז ולהתעמת. אפילו את חסידי הדת, הוא לא מיגנט. סוגשל "Imagine" של ג'ון לנון בגרסה הספרותית והלעוסה. אבל מכיוון ששם זה עבר בחסות המוזיקה בלבד, כאן זה לא מחזיק שום מים. שמעתי רבים מדביקים לו את תווית ה"ניו איג'יות". אני מבין את זה, אבל לא הייתי מעביר אותו כל כך בקלות. היו פה כוונות זדוניות יותר, פוליטיות, שפשוט כשלו מאד. ולכן בלתי מזיקות. הקשקוש הבלתי מזיק שלו היווה 60% מהספר, אז לצערי נשארנו עם מעט מאד. אבל גם הפנטזיה, הייתה שטוחה ולא התרוממה לשום מקום, אפילו סיפור האהבה - של העיתונאי והמלכה, מה שבעיניי היה יכול לטהר את הספר מחטאיו.. גם הוא היה לא אמין ושטוח (שימו לב - שטוח ולא שטחי. יש הבדל). לא עשה לי פרפרים בבטן! אפילו בלי להיכנס לסוגיית הפוסט מודרניזם (למרות שזה קל). קחו סצנה פשוטה בהרבה, כשהם ישבו שם על החוף בסיני, עם כל האורחים. סצנה שהייתה אמורה להושיע את הספר מפלפולי הפוליטיקה המיותרים - וכשלה לחלוטין. במקום להיות תמהיל סיפורים פנטזי ומיסטי על חוף חשוך מול המדורה, לי זה הרגיש כאילו מישהו תיעד את חברי תנועת הצופים בפעולה מספרים במעגל כל אחד מה השם שלו ומה החיה האהובה עליו. אבי סלח לי כי חטאתי - הביקורת הזו מיותרת. האם יש טעם לקטול ספר, רע ככל שיהיה, אם מעולם לא התברג בזכרון הקולקטיבי ולמעשה, נשכח לחלוטין במבחן הזמן? אין. ולכן מוטב לנהוג לפי עקרון ה"אחרי מות קדושים אמור". אבל מי אתם שתעצרו חיל מלהעלות קצת נוסטלגיה על הנייר (או על הצג)? איני מכיר את גבי ניצן העיתונאי, אבל כסופר... קחו את הספר הזה כדוגמה ממה להימנע. נ.ב, האיורים שלו היו באמת מקסימים ובפני עצמם שווים את הכמה גרושים שהוא עולה.