סוף סוף אני יכולה להשוויץ שקראתי את כל שלושת הכרכים של 1Q84. (ברוסית מהקורא הדיגיטלי)
אז מורקמי, כמו שאנחנו מכירים אותו- אנשים בודדים עם משמעת עצמית, רזים יפים חכמים. אפשר לאהוב את הגיבורים של מורקמי - הם טובים ביסודם. אחרי שקוראים את הספרים שלו, רוצים להשתפר במשהו - לעשות ספורט, להיות נקי ומסודר, לבשל ולאכול אוכל בריא, לקרוא ספרות קלאסית (שוב קלאסיקה רוסית ופרוסט).
גם בספר הזה מפורטים המעשים הקטנים ביותר : עשה, קנה, הוציא מהמקרר, בישל,הלך, פנה ימינה, ראה את זה, לבש את זה - מורקמי.
ובקשר לעלילה- עולם המגביל ל1984. התעסקות בדתות ובכתות קיצוניים, אישה קטנה לוקחת על עצמה לטפל בצורה פרטנית בגברים אלימים כלפי נשים וילדות. (הרוקי מורקמי ממש מחובר לצד הנשי שלו ((: - יופי !! ) וכחוט שני, כמיהה לאהבה של הגיבורים הראשיים שחיים בבדידות.
ו .. `Little People` ??? - שוב מלא שאלות ללא תשובות.
מעניין, זורם, השפה פשוטה אבל באיזה שהוא מקום, בספר השלישי , כבר די שבעתי, הבנתי את הפואנטה. בגדול נהניתי, אבל לטעמי במקום 3 ספרים ,בהחלט היה מספיק 1.

זהו אחד מספרי המתח הנפלאים שקראתי בשנים האחרונות.
הספר מרתק ואוחז בקורא בבטן, לופת את לבו בצבת של אימה.
הכתיבה פואטית ויפהפיה.
מרשל מתאר את ארצות הברית האחרת, אמריקה של עיירות מנומנמות. החצר האחורית, רוחשת הסוד, זו ששונה כל כך מניו יורק.
הוא יודע לתאר בעשרות עמודים, התרחשות זעירה. ובכל זאת אין שורה משעממת.
התיאורים בספר חולפים בדימיון הקורא כמו סצינות בסרט, חיות ומפורטות.
הספר זרוע בהירהורים פילוסופיים מרתקים.
קשה להניח את הספר מהיד.
עד כאן הכל בסדר.

א ב ל . . .

בשלב מסויים, דווקא כשהעניינים מתחילים להיות סוערים באמת, משהו מתפוגג.
מי הרוצח אנחנו מגלים בשלב מוקדם למדי. מוקדם מדי.
אין את המתח כשיש לנו כמה חשודים, כי אין לנו כמה חשודים.
רוב הרעים בספר הם אנשי קש לא ידועים. עד סוף הספר אין להם זהות ופנים. כנראה שהם יתגלו בשלבים מאוחרים בטרילוגיה.
אין את הטוויסט של זיהוי לא נכון של הרוצח. של אדם הגון שמתגלה כרע.
הרוע כל כך עמוק, שבשלב מסויים הקורא מתאבן ומפסיק להרגיש.
במהלך הקריאה הרגשתי שהרעים דומים לרעים של הסרט עיניים עצומות לרווחה. אבל בסרט ההוא, למרות המסכות, לרוע היו פנים. בספר הזה אין לרוע זהות ברורה.
בסוף הספר נשארים עם מיליון שאלות שאין להן תשובה ברורה. התפרים הפרומים הללו מפריעים להבנה.

אז מה המסקנה?
הספר מעולה ובאמת קשה שלא לקרוא בנשימה עצורה.

מתוך הטרילוגיה אני מדרג את הספרים מהטוב לפחות טוב : פרש הברונזה, גן הקיץ, טטיאנה ואלכסנדר.
בסך הכל נהניתי מ"גן הקיץ", חשתי געגוע לדמויות אותן אני כבר מכיר, לדעת מה קורה איתן... (אגב, קורה לי הרבה פעמים לאחר קריאת ספר, אני חושב על הספר, הדמויות, וחושב אילו הספר היה נמשך - מה היה קורה כעת עם הדמויות).
גם ב"גן הקיץ" (כמו ב"טטיאנה ואלכסנדר") חזרה הסופרת אחור בכרונולוגיה, גם לתקופות שלפני "פרש הברונזה" כדי להשלים "פערי מידע".
אהבתי לקרוא בספר על החיים בארצות הברית לאחר מלחמת העולם השנייה, ההתפתחות הכלכלית, ארצות הברית בתקופת המלחמה הקרה, הפעילות הרוסית במזרח אסיה וניצול האוכלוסיה המקומית במלחמה הקרה, השתלבותם של טטיאנה ואלכסנדר בחיים הקפיטליסטים לאחר ילדותה של טטיאנה ונעוריו של אלכסנדר תחת משטר קומוניסטי, הדבר התבטא בביגוד, מסעדות בשילוב עם שמירה על המשפחתיות.
מאוד נהניתי מסוף הספר (העמוד האחרון) שהיווה סגירת מעגל לטרילוגיה שהחלה ב"פרש הברונזה".

הדברים שהפריעו לי בספר :
1. התייחסות יתרה ליחסי המין של הזוג
2. ההרפתקה הצבאית בוייטנאם, שנראית מאוד לא ריאלית, בדומה לחוסר הריאליות של הצלתו של אלכסנדר על ידי טטיאנה בספר "טטיאנה ואלכסנדר".
3. פירוט היתר על המשפחתיות עם פרטים רבים מאוד ב-150 העמודים האחרונים.

ניתן היה לצמצם את מספר עמודי הספר בפירוט היתר על חיי המין והיחסים של אלכסנדר וטטיאנה.