אני אתחיל במשהו שאני כנראה לא אמורה לעשות, ובכל זאת אעשה אותו. זה פריט עלילה שמוסתר, כנראה בכוונה, מהתקציר בכריכה האחורית של הספר. הגילוי שלי יגרום לי לעבור על הדיבר החמור ביותר בקרב חובבי ספרים וקוראי ביקורות: לא תספיילר. בנוסף, סביר שספק האינטרנט הכשר שלי לא יאהב את זה, ויחסום אותי מלקרוא את הביקורת שלי-עצמי. עם זאת, לי נראה שחשוב ליידע ולהזהיר, כי זה מהותי וחשוב. מי שרוצה הפתעות בספר שיפסיק לקרוא כאן.
ובכן, יש בספר די הרבה סצנות של מין הומוסקסואלי.
עכשיו אפשר להמשיך לכתוב, תחת ההבנהה הפרדוקסלית שיכול להיות שמי שצריך את האזהרה הזאת בכלל לא יגיע לקרוא אותה, כי גם הוא משתמש באותו ספק אינטרנט, וד"ל. די ברור למה לקחתי את הספר מהספרייה דווקא השבוע. מלבד העובדה הברורה כשמש שהוא חדש על המדף ויצא לא מזמן. למעשה די ברור למה המו"ל בחר להוציא סמוך לנובמבר 2016 ספר שעוסק בבחירות בארצות הברית. ואכן, בעולם שבו כבר כיהן נשיא שחור בארצות הברית, והתחושה היתה שכנעט-כמעט תהיה לארצות הברית אישה נשיאה, התחושה היא שהכל פתוח. ואם אובמה כן, וקלינטון כמעט, אז למה לא טום גולד שהוא לא רק יהודי אלא גם הומוסקסואל? וזה הסיפור. טום גולד, איל ספנות מילארדר שיש לו הכל, חוץ מאישה וחוץ מאהבה וקבלה של אביו, עושה שני מעשים בולטים בעת ובעונה אחת - גם פוגש את אהובו ריצ'רד סילבר (גולד, סילבר, הבנתם? סטיגידיש?) וגם מתחיל בקמפיין לבחירתו כמועמד הדמוקרטי לנשיאות ארצות הברית. בדרך הוא נתקל בתככים, פוליטיקה, הון-שלטון, עיתונות עוינת, צלמי פפרצי, וקשיי זוגיות.
זהו.
הספר כתוב בגוף ראשון, וזה בעייתי מלכתחילה. כתיבה בגוף ראשון קשה יותר מכתיבה בגוף שלישי, צריך להיות אמן כדי לעשות אותה טוב. אחרת, האדם נשמע מלא בעצמו, עמוס מודעות עצמית, וחסר אמינות. רות רנרט לא עושה את זה טוב. מה גם שהיא כאישה כותבת מתוך גוף ראשון של גבר, וזה דבר שמעטים המקרים שבו הוא עובד כראוי.