-בכל בוקר, כשאני מתעורר, אני ניגש לאמא שלי, נותן לה נשיקה ואומר: "בוקר טוב, אמא. אני אוהב אותך".
-אחר כך, אני מתארגן ליציאה לבית הספר, ולא שוכח לקחת כמובן את נגן ה-mp3 שלי, שיש בו את כל המוסיקה שאני אוהב.
-כשאני בא לבית הספר ומתחיל השיעור, המורה שואלת מי לא הכין את שיעורי הבית. אני, רוב הזמן, אומר שהכנתי, למרות שלא באמת הכנתי- זה היה שקר.
-בהפסקה, פורצת איזו קטטה בין כמה תלמידים מהכיתה (לרוב זה שניים). זו לא חייבת להיות קטטה פיזית עם בוקסים, אגרופים, בעיטות וכל זה, אלא יכולה להיות גם קטטה מילולית עם קללות וכינויי גנאי כמו: "יה הומו!" או:"בן של זונה" ו... אני חושב שאין צורך להוסיף. אבל אל דאגה, זה עניין שבשגרה.
-בשיעור אומנות, אנחנו משתמשים די הרבה בצבעי גועש, ומתלכלכים לא מעט.
-כשאני חוזר לבסוף מבית הספר, אני מנסה להעביר את הזמן הפנוי שלי בריקוד משחרר במיוחד, לשחרור העצבים והמתח שנוצר במהלך היום.
-בערב, אני רואה חדשות. פיגוע בירושלים, אסון בנפאל, בחירות לראשות הממשלה מעבר לים, וכ'ו.
-לאחר מכן, אני נשאר לצפות ב'בייבי בום', ורואה איך התינוק יוצא לאט לאט מגוף האישה, כל הצלמים נרגשים, (ובמיוחד האישה שבקושי מסוגלת לדבר, אבל צורחת גם צורחת) עד הרגע שהתינוק סוף כל סוף יוצא, וצורח לא פחות חזק מהאישה שהביאה אותו לאוויר העולם.
-לבסוף, אני נרדם על הספה (ולעיתים נדירות אני מספיק להגיע לחדר) וחולם שם חלומות.
-ובבוקר שלמחרת, כשאני מתעורר, אני שוב ניגש לאמא שלי, נותן לה נשיקה ואומר: "בוקר טוב, אמא. אני אוהב אותך"...


****

אם הייתי חי בעולם הדי אפוקליפסי, אפשר לומר, המגיח מבין דפי הספר הזה, כנראה שסדר היום שלי היה נראה שונה לחלוטין, מהסיבות הבאות:
*בעולם הזה, המושג 'אהבה' אינו מוכר. אם תאמרו את המילה הזו בציבור, כנראה שכל מי שיהיה נוכח, ינעץ בכם מבטים מוזרים ויגיד לכם לחזור על מה שאמרתם, במילים אחרות ותקניות יותר. כמו כן, גם נשיקה אינה פעולה נורמטיבית ומקובלת באותה קהילה, ועלולה למשוך גם אינספור מבטים משתהים.
*מוסיקה לא קיימת כאן, פשוט ככה. לכן, אם אתם חולמים להיות זמרים מפורסמים, אז לא כאן. לא בבית ספרנו.
*שקרים לא מקובלים פה. אם תשקרו, תיענשו בחומרה. ותיזהרו, יש מישהי שמסתכלת עליכם כל הזמן, כדי לוודא שזה לא יקרה...
*אלימות? ממש לא. לא אלימות מילולית, ובטח שלא פיזית. אני מניח שזה די ברור ומובן מאליו, לא?
*אין צבעים בעולם הזה. אפשר לומר שהכל בשחור- לבן. ואם אתם שואלים אותי, אז אני חושב שמבין כל החוקים שהקהילה ייסדה, זה החוק הכי אידיוטי. אבל, גם פה הקהילה מצאה לעצמה הסבר המצדיק את הטמטום, וההסבר הוא כזה: הם חושבים שהחד-גוניות וזה שאין הרבה הבדל בין הצבעים השונים, יגרום לפחות מהומות ובעיות, כמו הקטע של חולצות בית ספר, שנועדו להקל על ההתלבטות של התלמידים בקשר לדילמה של 'איזו חולצה נלבש היום', וגם גורמת לעניים ולכל מי שאין לו הרבה כסף להוצאות על בגדים, להרגיש בדיוק כמו העשירים. מבינים?
*ריקודים, אין. כן, הם לא בדיוק מסוג האנשים שיואילו בטובם לקום מהכיסא במסיבה ולהתחיל לפזז על רחבת הריקודים. טוב שקלטתם את זה סוף סוף.
*בקהילה יש גבול. לעומת זאת, לחדשות וכל מה שקורה בעולם, אין גבול. הכל כבר ידוע, כולם מעודכנים. גם לגבי הדברים הטובים, אבל גם לגבי הדברים הפחות טובים. נו כן, מה לעשות. זה חלק מהחיים.
*וודאי תופתעו לדעת, אבל התינוקות שנולדים בקהילה, לא יוצאים מהבטן או מאיבר המין של האמא שלהם כמו שרואים בבייבי בום. לא לא לא, הם ילדי מבחנה. כן כן, ממש כך. אבל רגע אחד, למה אתם בכלל מופתעים? הרי זו לא אמורה להיות הפתעה של ממש, בהתחשב בכך שמקודם הזכרתי שהמושג 'אהבה' אינו מוכר ושהנשיקה גם לא ממש מוכרת. ברצינות, איך אתם חושבים שמביאים ילדים? בחסידה? אוי נו, תעשו לי טובה.
*וגם אין חלומות, אם כל זה לא מספיק. בחיי, איך אפשר ללא חלומות? אני לא יודע אם שמעתם, אבל מחקר קבע שהחלומות, גם הגרועים ביותר, חיוניים לתפקוד הגוף והמוח. אז תכל'ס, אני לא יודע איך האנשים בקהילה חיים עם זה.


אז אולי אני לא חי בעולם הזה (וטוב שכך) אבל ג'ונס בן השתים עשרה דווקא כן, לצערו. (או שלא לצערו. כי טכנית, הוא לא מכיר חיים אחרים מלבד החיים שיש לו, לצערו.)
יום אחד הוא מגלה את העובדה הדי מובנת מאליו: הוא מתבגר. כלומר, הגיע הזמן שהוא, ושאר בני גילו, יבואו לטקס הבגרות שבו, בין היתר, קובעים את עתידם של כל אחד ואחד מהבוגרים.
בזמן שחבריו וכל שאר הילדים מתמנים לתפקידים כמו טייסים, "יולדות" וכל שאר המקצועות, ג'ונס עצמו נשאר לבדו ומקבל תפקיד שרק אדם אחד יכול לקבל: 'המקבל'- זה ש'המעניק', זקן עם חכם, היחיד שיודע את זכרונות העבר, מעניק לג'ונס את הזכרונות השונים, כדי שבבוא היום, כשהמעניק הזקן ימות, הוא יוכל לרשת אותו, להפוך למעניק בעצמו, להעביר את הזכרונות לנער אחר שייבחר, וכך הלאה.
במפגשים שלו עם המעניק, ג'ונס מגלה שסדר יום די נורמלי כמו שלי, היה קיים פעם, לפני שנים רבות. הוא מגלה שפעם היה דבר כזה שנקרא אהבה, מוסיקה, ריקודים, תינוקות נורמליים וכן, גם אינתיפאדה ראשונה, שניה וחס וחלילה, אולי גם שלישית.
באחד המפגשים, קורית תקלה וג'ונס מגלה דברים שהוא לא היה צריך לדעת בשלב כה מוקדם לגילו, בתור מקבל. הקש ששבר את גב הגמל.
הוא קולט שהוא חי בעולם לא שגרתי ושההיפך הוא הנכון. הוא יעשה הכל בכדי לשנות את העולם הזה שעד לא מזמן הוא החשיב אותו לנורמלי, ומנסה למרוד.
הוא מנסה לחצות את הגבול.


את האמת, ועם יד על הלב, בקריאה ראשונה של הספר, היה לי די קשה להתחבר אליו. כאב לי הראש ממנו, ואולי גם קצת הבטן. תודו, אבל ספר שיש בו מציאות קצת שונה (טוב, לא קצת. הרבה. ואם נדייק, אז ב-360 מעלות) ממה שהקורא מכיר, יכול לעורר אצל הקורא לא מעט סימני שאלה.
לכן, לא חשבתי פעמיים והחזרתי אותו ישר למדף, כדי שבפעם הבאה שאלך לספריה, אחזיר אותו לשם, ואקח במקומו ספר אחר.
אך המועד המיוחל די התעקב. את הספרים האחרים שהייתי צריך לקרוא, כבר מזמן קראתי, והתקווה האחרונה שלי נמצאה בתוך מדף הספרים, מחכה לי כבר שלוש שבועות, בודדה וגלמודה.
לא הייתה לי כל ברירה אחרת, והחלטתי, למרות הכל, לתת לספר צ'אנס נוסף.
בכל פעם שדיברו בספר על תינוקות שבאים ממבחנה ולא מקיום יחסי מין בין גבר לאישה, על זה שאין דבר כזה 'אהבה', או על כך שהעולם הוא חד- גוני, חסר צבע ומשעמם, (לפחות בשבילי) או כל דבר בלתי הגיוני ומטורף שכבר הזכרתי מקודם, התאפקתי שלא לשחרר אנקת תסכול קולנית ולזרוק את הספר לכל הרוחות.
חזרתי שוב ושוב בראשי, וניסיתי לשכנע את עצמי שאם אחזיר אותו חזרה למדף כמו שעשיתי מקודם, אז סביר להניח שאחטוף מתקפת שיעמום כבדה שבכדי להפיג אותה, אגיע לכדי מצב שבו אבקש מהמורה שיעורי בית נוספים (!) ואז התלמידים יתעצבנו עליי ותפרוץ בינינו קטטה שבמהלכה יירו עליי בטח כדורי צבע, יקרעו לי את עור התוף עם מוסיקה בעוצמה של מיליון דציבלים, והשד יודע מה עוד.
לכן, המשכתי בכל זאת לקרוא, והפלא ופלא, המאמץ בהחלט השתלם. באיזשהו שלב, התחלתי כבר להתרגל לכול הפופגנדא הזו ושכל שנייה יש איזשהו חוק טיפשי ובלתי ניתן להזדהות, והתחלתי, תאמינו או לא, להינות מהספר. להינות, במובן הכי פשוט של המילה.
מצאתי אותו כספר מרתק, מותח, מצמרר, מקורי, מעורר מחשבה, והכי חשוב: מעביר את הזמן בכיף.
טוב שחזרתי אליו, ככלות הכל.


והסרט? פשוט נפלא. אין מילים.



****


- אה, ועכשיו סיימתי לכתוב ביקורת ספרותית על הספר 'המעניק' מאת לויס לורי באתר הספרים, 'סימניה'.

1. מהי הנוסחה לחיים מאושרים?
2. היכן היא נמצאת?

אלו שתי שאלות עיקריות שמעסיקות את המין האנושי החל מראשית קיומו.
כי אין אדם שלא עצר לפחות פעם אחת במהלך חייו ושאל את עצמו את השאלות האלו. אין אדם שאין לו את הצרה הזו שהוא מייחל ליום שבו היא תיעלם מחייו כלעומת שבאה, ואין אדם שאין בו את התקווה לעתיד טוב יותר.
התשובות לשאלות האלו משתנות מאדם לאדם. יש הטוענים שהנוסחה לחיים מאושרים היא כסף, יש הטוענים שאהבה, משפחה חמה או אפילו קוביית שוקולד קטנה.

בקשר אליי, אינני בטוח עדיין מהי בדיוק הנוסחה שלי לחיים מאושרים.
אבל מה שכן, לא תמצאו אותה בספרי המתמטיקה, זה בטוח.

האמנם?


-


מאז שאני זוכר את עצמי, לא הייתי ממש טיפוס שאוהב מתמטיקה. למען האמת, בקושי סבלתי אותה. זה התחיל כבר בשלבים היחסית מוקדמים שלה, כשלמדנו את לוח הכפל, את הכפל במאונך ונוסחת חילוק כלשהי שאינני זוכר את שמה.
עכשיו אני יודע, פחות או יותר, את החומר הזה, אבל פעם זה היה אחרת לגמרי. רק בנס ניצלתי אז מציון 'נכשל' בתעודה, ורק בנס למורה המעצבנת שלי לחשבון שנתנה לנו כל יום 10 עמודים שיעורי בית בחוברת, לא קרה כלום.
נכון, היו לי גם כמה רגעים יותר טובים יחסית במתמטיקה. כמו השברים למשל, האחוזים, הגרפים והמשוואות הפשוטות של נעלם אחד. אבל מה לעשות שהרגעים האלו היו מה שנקרא 'השקט שלפני הסערה': מה שהכרתי בכיתה א', ב', ו-ג', היה כלום לעומת מה שהכרתי בשנים שלאחר מכן, בחטיבה ובתיכון. המתמטיקה עלתה שלב.

סוף סוף ספר שאמור לשבור לי את הלב, ובאמת מצליח לשבור לי אותו.
אחרי שרשרת ארוכה של אכזבות מספרים דוגמת 'אשמת הכוכבים', '13 סיבות', ו-'חייבים לדבר על קווין', שנכנסו לרשימת הקריאה שלי ובמלוא חוצפתם גם עקפו כמה ספרים בדרך, רק בגלל כמה אנשים שאמרו לי 'קח, קח תקרא, זה יגרום לך לבכות' (אבל בפועל זה לא קרה, והעיניים שלי נשארו יבשות מתמיד), אני חושב שהגיע הזמן שגם אני אמצא ספר שיגרום לי לבכות. ספר כזה שלא אפסיק לחפור לכם עליו פה באתר (ושהוא לא הארי פוטר). הגיע הזמן שארגיש בדיוק את מה שאחרים מרגישים כשהם קוראים ספרים כאלו.

-----------------------------------------------------------------------------------------------

אנה נולדה בגלל אסון. אנה נולדה מתוך ייאוש. אנה לא נולדה כמו כל התינוקות, ככה סתם, מאהבה. אנה נולדה מתוך לית ברירה. אנה נולדה רק בגלל שקייט, אחותה הגדולה, חלתה. אנה נולדה כי קייט אחותה אובחנה כחולה בלוקמיה (סרטן הדם) וכדי שתשרוד, הוריה, שרה ובריאן, צריכים למצוא תורם. הבעיה היא שלקיחת תרומה מאדם שהוא לא בן משפחה, הוא סיכון גדול יותר מלקחת תרומה מאדם שהוא כן. האח, ג'סי, מסיבות כלשהן לא יכול לתרום. ההורים נמצאים בדילמה קשה מכל. 'מה לעשות?' הם שואלים בקול גדול. 'מה לעשות?' הם שואלים גם בלחש.
כשהמוות נמצא כה קרוב לקייט, ההורים מחליטים לעשות צעד וללדת את אנה בכדי שתשמש כתורמת של קייט ותציל את חייה.
אנה נולדת. וכמו שהיא נולדה מתוך אסון, חייה נראים כמו אסון: אמנם התרומה של אנה והניתוח הראשוני של קייט, נחלו הצלחה, אבל מסתבר שקייט לא הבריאה לגמרי. בגיל 5, כשכבר היה נראה ששום דבר רע לא יכול לקרות, קייט חולה שוב. ואם קייט חולה שוב, אז גם אנה תורמת שוב.
שוב, ושוב, ושוב, ושוב, ושוב.