מישהו זוכר או שמע על אמנדה טוד? הנערה האומללה שפרסמה סרטון ברשת והתאבדה אחריו? עם חיים נוראיים, ניכור מצד החברה, וכל הטעויות האפשרויות? כשראיתי את הכריכה של הספר - רק הכריכה - נזכרתי בסרטון ההוא. היא הייתה ילדה יפה, אפשר לראות רק מהצד התחתון של הפנים שלה. היה לה שיער ארוך למדיי, מסולסל, כנראה כהה, היא הייתה בהירת עור. והיא החזיקה כרטיסיות, עם הסיפור שלה, שפשוט צרח לעזרה.
והיא אף פעם לא מצאה את העזרה ההיא.

אגב, אני עומדת להעיר את זה עכשיו - אני ממש מדוכאת, ואני עומדת לפרוק את כל זה במקום הזה. אין לי שום איתות לעזרה בעניין, אני בסדר. באמת. רק עצובה.

אתם יודעים, 500 בני אדם מתאבדים בישראל מידי שנה, בצה"ל יש ממוצע של כ 23 מתאבדים בשנה. החלק השמח בעניין הוא שנתוני המתאבדים צונחים ככל שהשנים עוברות - חווינו צמצום של 40% בישראל בכללי, והממוצע של המתאבדים בצה"ל צנח בערך בעשרה מספרים - במקום 34. פשוט תהיתי מה יקרה אם נדבר במספרים. אולי אתם חושבים שזה לא הרבה, לא היסטרי כמו שחושבים - אנחנו כמה, שמונה מיליון? חמש מאות בשנה זה לא ביג דיל. לא יודעת, אני מוצאת את עצמי חושבת "לעזאזל, לא ידעתי שזה כל כך הרבה." ועוד עברנו נחיתה מספרית של 40% במספר המתאבדים השנתית.

לא יודעת, אולי להפציץ את עצמי ואתכם באינפורמציה זאת דרך לעכל את הספר הזה. כי לי קשה. כי אני חשבתי אלפי פעמים על התאבדות - אני בת נוער, אני הייתי מדוכאת לזמן ארוך, זה פשוט טבעי - ועכשיו פשוט קשה לי להתמודד עם זה, להבין, לקלוט.

לפי טענה, אולי הסופר הזה לא בשל, אולי. יש לו רעיון חזק ויש לו ביצוע כואב. אולי זאת אני שיותר מידי אמפתית, אבל יש לי גבולות שונים, אני אומרת דיי רק כשהספר ממש מעיק. הכרחתי את עצמי לסיים את הספר, בכיתי כמו מטורפת. ואני דומעת עכשיו. וכואב לי. ואני מפחדת ואני רוצה פשוט לחבק את אנה, שמזכירה לי בצורה מצמררת את ליזל מ"גנבת הספרים", מסיבה לא מובנת.

כואב לי.

לכל התאבדות יש סיבה; ושם זה כמו כדור שלג, כמו אפקט הפרפר, הרעיון גאוני, חד והוא מצמרר. ובעיקר בגלל זה לקחתי את הספר. כי יש נורמה, ומפחדים לשבור אותה. מפחדים לדבר על זה; כמו שמפחדים לדבר על זה בבית ספר, כמו שמפחדים לדבר על שתי הבנות בכיתה שלי שחותכות את העור באמצע השיעור עם מספריים לא סטריליות שעלולות לזהם אותן, ומילא זה, אבל עלולות להגיע לוריד ולהרוג את עצמן, כמו שמפחדים לדבר על המתבגרות שמרעיבות את עצמן למוות כדי לא לתת לאף אחד רעיון, כי ממזמן מאסנו מלהקשיב להטפות; על המחזור שלא יגיע, על החוסר יכולת להביא ילדים, להתבגר.
לפעמים בני אדם הם כל כך אטומים.

אני לא רוצה ללכת רחוק יותר מידי - אני רק אומר שיש נערה שמתאבדת, ויש שלוש עשרה קלטות שנשלחו לאדם אחד שבסופו של דבר באמת ישלח אותם להבא בתור. האדם השלוש עשרה, כמו שאמרה, יכול להישרף איתן בגיהינום, מסתבר.
אולי באמת מגיע למספר 13.

אני מרגישה כאילו הטלתי סוג של פצצה; אולי באמת הגזמתי. לא יודעת, הספר הזה פשוט גרם לי לחשוב. ואני חושבת שהוא מקסים, וכואב, ואמיתי. ושאנה עצמה; היא הייתה אמיתית. היא הייתה זאת שהייתה כואבת ומקסימה. היא שברה אותי. והרבה זמן לא בכיתי ככה מספר. נראה לי עוד מימיי "גנבת הספרים". והרבה זמן, לא הרגשתי אמפתיה כזאת גדולה, או שנאתי שאני אמפתית.
הספר הזה פשוט שיחק לי בקרביים.

הייתי אומרת משהו על התאבדות; אל תתנו לזה לקרות. מסתבר שאנשים צריכים לדעת את זה טוב יותר, להבין את זה טוב יותר. ואני לא מבינה למה. אני לא מבינה למה אם אתם מפחדים שזה עומד לקרות, אתם לא תעשו משהו. אתם לא תעצרו את הבן אדם ותאפסו אותו. תתחננו על ארבע שיעצור.

אגב. מתוך החמש מאות האלה, בישראל, כל שנה - 70-90 מהם הם בני נוער. אז פשוט, אם מישהו מאותת לכם לעזרה, אל תתעלמו.

קאלה טור לא דומה לנערות אחרות. היא אשת זאב עם משבר זהות שנבע מהסופרת. בלונדינית ומדהימה עם גזרה הו-כמה-נהדרת. היא מיועדת להתחתן עם מישהו שהיא לא אוהבת, אבל הוא חתיך כמו אל יווני, ולמרות שהוא שובר לבבות שוטף הוא יעשה הכל בשבילה, גם יפסיק להתפרפר, כמובן. והו, איך אפשר לשכוח את העובדה שאנושי התאהב בה רק כי היא הצילה את חייו האומללים מדוב גריזלי, וביקש ממנה שתקטע את נישואיה שבוע אחרי שהכירו. וכמובן, השווה אותה לבתולה וסטלית (ולפיו הבתולות הוסטליות היו נשים נחשקות ויפות ביותר שהיה אסור להן לקיים יחסי מין. מי לעזאזל דיבר על יחסי מין? היא דיברה על נשיקות, כמה מהר אתה דוהר קדימה, לעזאזל). ובסופו של דבר, היא נקבת אלפא מיועדת בלהקה של עוד אנשי זאב עם משבר זהות, היא אמורה להתחתן עם איש זאב עם (עברנו על זה כבר) משבר זהות שהוא זכר אלפא, בגדול, יש מעליהם כמה אנשים ששולטים על כל אנשי הזאב עם משברי הזהות, ועוד כל מיני יצורים שלא הבנתי למה קוראים להם ככה ומה הם לעזאזל, והם הרעים. או הטובים. מי יודע.
וכל בחור שני בסיפור רוצה לשכב איתה. והייתי הופכת את זה לכל בחור ראשון אם אח שלה לא היה שם. והומואים.
וזהו.

אז מצד אחד - קרמר עשתה סוף בספר שלה לכל השיגעון הפסיכוטי עם האובר פמיניזם בספרים האחרונים. מצד שני, עכשיו היא החליפה אותו באובר שוביניזם! אני מכירה מישהו ממש פמיניסט, כשסיפרתי לו על הספר הזה, הוא התחיל לחשוב על דרכים מחדש לחנך את הסופרת.

הספר הזה הוא שוביניסטי כל כך. על הבחורה החזקה, שלמעשה, העולם שלה מזדעזע כל פעם שבחור נוגע בה, מנשק אותה, או מתקרב אליה בכלל. ובחורים בסביבתה, מסתבר, אוהבים לעשות את זה. אפילו ההומו נישק אותה על הלחי! מה לעזאזל!!
ובאמת, זה מתואר כל כך מגעיל. רן, עם האגו שלו, דווקא היה יכול להיות נחמד. אבל איך שהוא מתייחס אליה ברכות, ואומר "זה לא יכאב" ו"אני אדאג לך" לגבי הסקס הראשון. הם בקושי התנשקו והוא כמעט אונס אותה בשירותים (אונס, בגלל שהיא כמו בובת סמרטוטים. כמו שאמרתי, לא יכולה לעשות כלום כשזה מגיע לבחור). הו, לכל הרוחות.

אז זהו.
סופית נמאס לי מסוג כזה של ספרים שלוקחים לי שעות שינה, משאירים אותי במתח, נשארים לי בראש כל הזמן. זהו, אני איתם סיימתי.
אפשר לצפות למעט רחמים, אני שוכב במיטה חולה, ובמקום להיות עסוק בהחלמה אני רק חושב על קטניס ועל חבר שלה פיטה.
ומי בכלל קורה לדמות בשם פיתה. אני לא יכולתי לחשוב על דבר חוץ מפרצוף עגול עם כתמים של חומוס וטחינה.
אז בזאת אני נשבע- בפעם הבאה שאני חולה אני קורא ספר שישעמם אותי, שיגרום לי לישון ולהבריא, ולא ספר שיעניין אותי, ירתק אותי ויגרום לי לקרוא ולקרוא בלי הפסקה.
חוצפה באמת!!!