החוג לספרות והרצח משמשים כתפאורה לתקופה הזכורה לי היטב. ירושלים שאחרי מלחמת ששת הימים. המעבר מגבעת רם להר הצופים. ירושלים לפני הסלולר, לפני השתלטות הימין והדתיים על כל פינה כשבמרכז היתה שכונת רחביה ושוק מחנה יהודה היה רק שוק ולא ייצג את העיר.אישית חוויתי את העיר ואת האקדמיה בעת ההיא. בתיה גור עשתה זאת בכישרון רב. הדמויות הופיעו לעיני לדעתי בחרה באנשים שהכירה כגיבורי בספור. כך גם המקומות. סגנון הדיבור, היחסים הבין אישיים. השנאות והאהבות. התחרות בתוך האקדמיה, היחסים העדתיים בין מיכאל אוחיון והשוטרים המסייעים לו לבין הציבור אקדמי שמתגלה כפי שהוא מתנשא מסובך. קטנוני - לא כולם. לדעתי זוהי ספרות שיש בה פסיכולוגיה וסוציולוגיה . יותר מספר בלשים. כתיבה טובה לא מתלהמת. חכמה - רצינית אולי מידי. מומלץ לכאלו שיש להם הסבלנות להכנס לדמיות לאווירה-של אותה ירושלים. לי היה קל יחסית להכנס חוויתי את העיר בעת ההיא כסטודנט, לא בטוח שלקורא שינסה לקרוא ויחפש בלש מתח ימצא את מבוקשו. לסכום זה ממש לא ספר לטיסות-זה בהחלט ניתוח סוציולוגי מוצלח של תקופה, של עיר, של האקדמיה ובפרט החוג לספרות. הסופרת עושה זאת ביעילות "בלי פוזות" כל מילה במקומה-אהבתי למרות שלקח לי זמן לקרוא. ספר הדורש תשומת לב לפרטים. הפרטים הם שעושים אותו.

יצא כעת במהדורה חדשה. קראתי וחוזר וקורא את המהדורה הישנה ספר בלוי שדפיו צהובים ובתוכו מבית הורי נמצאת "שנה טובה" איגרת ברכה שנשלחה בשנת תשכ"ו מקיבוץ רמת השופט ובה נכתב" שנת פירוק נשק, שחרור עמים וקידום השלום בעולם ובאזורנו" (לצחוק או לבכות) ששלחו רשקה ודב לבני משפחתי ובול שעלה שמונה גרוש ועליו אריה מפסיפס ירוק. של דואר ישראל עד כאן ואמונה תמימה של קיבוצניקים וחלוצים שהאמינו.עד כאן נוסטלגיה. עכשיו לספר הספר חודר לנפשו של האדם יצא לאור בשנת 1964 בהוצאת עם עובד. בתרגום המישן שאני אוהב מסופר על שנת 1829 פאליי רויאל פאריז וקוביסטוסים בלשוננו מהמרים כבדים ואחד מאלו מאבד את ממונו ומחליט להטביע את עצמו בנהר. (כמקובל בפריס) בדרכו לשם נכנס לבית ממכר עתיקות שבעליו פילוסוף ודמות מיוחדת ומענינת כשלעצמה מצליח לשכנע אותו לרכוש פיסת עור יחמור פילאית המעמידה אותו בניסיון קשה בהיותה מאפשרת לו את כל העושר שבעולם. מדגיש עושר בע'ולא בא' והאיש נצל זאת אך ככל שמנצל יותר את העור זה הולך ומתכווץ וברור לו לכשיעלם העור גם חייו יסתיימו מכאן מתפתחת עלילה של ערכים של אושר מול עושר ומה השמחה ההאמיתית שמעניק העושר והחיים הטובים לאדם וכיצד זה משפיע על התנהגותו והתנהגות הסובבים אותו. תאורים נפלאים, עלילה מורכבת עשויה כיצירה מוסיקלית מעולה כציור מהתקופה שבה נכתב הספר מדוייק מאד, נכנס לפרטים הקטנים דידקטי לטעמי מידי. ונפש האדם מתערטלת למול האירועים והתאוות כצפוי- ולמרות זאת ספר מעולה אם היה ציור היה לו מקום של כבוד במוזיאון הלובר של יצירות בנות המאה ה-19 מומלץ? כן בהחלט ספר חובה אבל ישנה גם כוכבית בהערות היום לא היו כותבים כך ואם היו כותבים זה היה נראה מיושן. כי זה בלזק והוא כתב כך וזה מה שאני אוהב בספרים שלו -זהו ביקור במוזיאון של העת ההיא. יש לי בעיה בכלל עם הספרים שלו כי הטובים טובים והרעים רעים והיהודים גם הם רעים וסטראוטיפיות בכל. על מנת להנות יותר מספריו יש מספר ביוגרפיות שנכתבו על בלזק הראשונה שקראתי היא של סטפן צוויג יש של אנרי טרויה גם כן מצויינת ויש נוספות. להכנס לעולמו של בלזק זו חובה כמו לטייל בפריס ולבקר בלובר ולטפס על האייפל. כי בלזק זה צרפת והספר הזה כמו אבא גוריו ואחרים בקומדיה האנושית המופלאה שלו זו ספרות חובה למרות שגם אותה דאגו אולי לקלקל לחלקנו בבתי הספר כספרים לבחינות הבגרות בספרות. מומלץ לשכוח מהבגרות ולקרוא בספריו לא חשוב מה הכל טוב.

"אֶסְקֶפִּיזְם" :(בעברית בּוֹרְחָנוּת) "הסחת דעת נפשית, באמצעים שונים (כגון בידור, בילוי, צריכת סמים ועוד), במטרה "לברוח" ממצבים שנתפסים מלחיצים ולא נעימים במציאות." הספר עלה כמחזה -משולב במוסיקה ותנועה בתיאטרון הקאמרי בשנת 2006 . גיל שוחט מחבר המוסיקה תאר כיצירה שבמרכזה אסקפיזם. הוא התייחס לראיית עולם כוללת, המתאימה למאה ה-21 לא פחות ממה שהתאימה ל-1939.נראה שאת חיינו מלווה ידיעה שעומדים להתרחש-ארועים שישנו-שיזעזעו את "השלווה". בינתיים מנצלים לפעילות שוטפת ולמיצוי החיים. בעיר נופש באדנהיים נהנו מהעוגות הטובות.מהמוסיקה מסקס ומרכילות... והמתינו בתקווה ובחרדה . בשורות האחרונות בספר כשהרכבת המזוהמת עוצרת,עדיין ציפו למסע לפולין וקיוו לטוב. זהו ספור שניתן לראותו כספור אוניברסלי. החיים בבאדנהיים עיר הנופש יכולים לשמש כמטאפורה לחיינו לכן כנראה נבחר הספר לשמש בסיס למחזה שהועלה בארץ וגם בחו"ל. למה בעצם ה"נופשים" הכלואים במקום ה"נופש" המתינו כשהבשורות והארועים נעשו יותר מדאיגים קשים ורעים מיום ליום? כנראה האדם בשארית כוחו נוטה לחפש תקווה גם כהמצב נראה נואש. ספר זה כספריו האחרים של אהרון אפלפלד שפתו חרישית עינינית וקולחת. מתאר עולם ערב חורבן. ה"גיבורים" צפויים לשלם מחיר נורא. רגע לפני שזה קורה עושים כל שביכולתם לשמר את הקיים, להמשיך בחייהם. יש בספור המעשה מספר ניכר של "גיבורים" שפועלים בו זמנית. באינטראקציה בילתי פוסקת, בחיפוש אחר הגיון במתרחש-בעולם חסר הגיון. ישנה בספר ראייה מעמיקה של נפש האדם חולשותיו והכוחות הטמונים בו. בין ספריו של אהרון אפלפלד ישנם כאלו שאפשר להתרווח מעט תוך כדי הקריאה. למרות שהנושאים בכל ספריו לא פשוטים. כאן נדרשת אנרגיה נפשית רבה כדי לקרוא וכדי לסיים את הספר. האם נהניתי-קשה לומר. בוודאי לא ספר שכיף לקרוא. האם הייתי מוותר על הקריאה - בהחלט לא.

קחו נשימה עמוקה. יוצאים למסע אחר.... לאנתרופוסופיה. מה קרה? מלמדים אותנו שהכל ניתן למדידה. שהמדע פותח דרכים חדשות שיובילו אותנו לפתרון תעלומות היקום. ובעצם כל מה שיש בנו אלו הן ריאקציות כימיות שמפעילות אותנו. אנו מכונות כאלו הורמונליות -מושפעות מתנועה של נוזלים בין תאים בגופנו ובמוחנו. ומה מעבר לכך? שטיינר מנסה להצביע על המעבר לכך. הוא אינו שולל את הפיסיולוגיה. הוא מוסיף לה ערך מוסף משמעותי מאד - הנפש היא מורכבת יותר. השלם הוא יותר מסה"כ חלקיו. מכאן תורה חינוכית שלימה שמשום מה לא תופסת במקומותינו. ממליץ לנסות ולהבין את הדברים הללו יש כאן יותר ממעט שאר רוח שחסר לנו כיום. יש כאן נגיעה ישירה בדת. אבל שונה לא קיצונית. בכל בתורתו יש נגיעה לעולמות שמעבר. קשה לנו לקבל זאת. לסכום מומלץ ןלו רק להרחבת ידע. גם אם תחזיקו בדעותיכם תמצאו כאן חומר למחשבה.

גלו את הסופר הזה: ספר מצויין נכתב אחרי מחקר מעמיק של התקופה.אחרי מיכאלאנגל"ו של ארוינג סטון שעוסק אף הוא בתקופה וכתוב היטב הספר הזה נוטה יותר להיות ספר הסטורי הקפדה על הפרטים ההסטוריים מאד. מומלץ לאלו שהרנסנס מדבר אל ליבם. לאלו שבכוונתם לבקר באיטליה -בפרט בפירנצה ורומא ביסודיות ולא להסתפק במירוץ בסגנון "הייתי" מומלץ למדריכים שרוצים להעשיר ידיעות. פחות מומלץ כספר קריאה משום שדורש ריכוז רב. הקריאה לא תמיד זורמת. מה שנכתב כאן נכון לכל ספריו שתורגמו לעברית.

הספר עוסק ברוע האנושי שמעסיק והעסיק אנשים לאורך דורות וגם כיום. בחרתי בספר הזה של חנה ארדנט פילוסופית יהודיה אמריקאית (נפטרה בשנת 1975) לבדוק ולהתייחס לנקודה חשובה זו בתולדות האנושות. מעט רקע: אדולף אייכמן נחשב בצדק לאחד המובילים במערכת רוע שהביאה להשמדת שליש מעמנו ורבים אחרים. כדי להבין עד כמה הלא איש הזה הצליח במעליליו שתוך שישה שבועות בלבד "דאג" בירוקטית-לוגיסטית לרציחתם של כשש מאות אלף מיהודי הונגריה ועשה זאת בכישרון רב. זכה להערכה רבה על כישוריו בקרב חבר מרעיו. הוא נתפס בארגנטינה הובא לישראל נשפט בישראל. כשהמשפט כאן היה אולי בפעם הראשונה במה לכל אותם קורבנות וניצולים שקולם נשמע. חנה ארדנט היתה נוכחת במשפט ובעוד שהתפיסה המקובלת בארץ הייתה "תפסנו את המפלצת" וראו בתופעת הנאציזם תופעה חריגה שאיפיינה את האומה הגרמנית ואחרים כביכול נחשבו פחות -אם כי כידוע רבים מבני עמים נוספים ששיתפו פעולה בזוועה. היא ראתה זאת אחרת ו"זכתה" ללא מעט ביקורת נוקבת שחדרה גם לחייה הפרטיים. לדוגמה ארנדט ראתה בפילוסוף הנאצי מרטין היידגר לכאורה את אהוב לבה, ולא התנערה ממנו אף לאחר שנתבררו מוראות המלחמה. היא ביקשה ממנו להתנצל על מעשיו, אך כשסירב, לא ניתקה את יחסיה ההדוקים עמו. היא פרסמה את כתביו בארצות הברית והפיצה את תורתו, התברר כי בבית ההוצאה הגרמני שבו פורסמו חיבוריה של ארנדט בגרמניה אחרי המלחמה, האיש שטיפל בכתביה ובפרסומם ועמד עמה בקשר הדוק, הנס רוסנר, היה קצין בס"ס, שפעל בתקופת המלחמה במשרדיהם של הימלר ואייכמן . ארנדט לא ידעה על כך כנראה, אך מתברר שגם לא ניסתה לשאול ולברר מי האיש. ה- "קריירה השנייה". כפי שתארתי, לא היטיבה איתה. לתובנות שעולות מהספר: היא ראתה באייכמן אדם ובגרמנים עם ככל העמים. זה הכעיס את המתנגדים לדעותיה ולאישיותה יש לזכור שהמשפט היה בשנות ה-60 קרוב לארועים, אמוציונלית לא יכלו לראות בגרמנים עם ככל העמים. (שוב אני מדגיש שגם אז היה ברור מהעדויות של הניצולים על משתפי פעולה רבים מבני עמים אחרים ש"התנדבו" או "נודבו" לעזור במעשה הנבלה הבלתי נתפס הזה. הספר חדשני בכך שמעורר דילמות משמעותיות בנושא מאין נבע הרוע האנושי הבילתי נתפס. איכמן נשפט על שליחת מליוני יהודים אל מותם, דינו נגזר למוות בתליה, ואפרו פוזר בים, מחוץ לשטח המים הטריטוריאליים של ישראל. זהו המקרה היחיד שנאצי נדון למוות בישראל וגזר הדין בוצע כאן. ספרה של חנה ארנדט "אייכמן בירושלים" מעלה על הכתב את הסוגיות המשפטיות והמוסריות.שעלו במהלך המשפט. "הבנאליות של הרוע"- בנאלי במובן נדוש-קטנוני לא מעבר לכך שהרוע- הוא מצוי בכולנו במינון זה או אחר. מדאיג שהחיים והסביבה מצליחים לגרום לרוע להראות לגטימי, מרכזי, כוח דומיננטי מוביל למעשים. למבצעיו בעת ההיא היתה תחושה פנימית אמיתית שכביכול עושים את המעשה הנכון, המתבקש. על פי תפיסתה "הבנאליות של הרוע" חוצה גבולות ויכולה להשפיע על כל קבוצה אנושית מבלי שזו תחוש בכך. היא אינה מסנגרת על הנאצים, למרות שהיו כאלו שהאשימו אותה בכך שלא בצדק. היא הצדיקה את העמדתו לדין ואת גזר הדין שנגזר עליו אבל עמדה על כך שאייכמן היה אדם ממוצע לא סדיסט ולא מפלצת כפי שהיה נוח לראות בו ובכך להרחיק אותו מהחברה האנושית הנורמטיבית. לדעתה פעל כפי שפעל משום שהרציונאל הפשטני שהבירוקרטיה הנאצית הפיצה הביאה אותו ורבים מאד כמותו לחשוב שמוצדק להפטר מהיהודים ומקבוצות נוספות שמבחינתם נראה היה שאין להן זכות קיום. היא כותבת "למרות גזר דין המוות שנגזר בסוף על אייכמן, ונראה טריויאלי וצודק". "אייכמן נכשל כשלון אנושי כשם שכל בר אנוש עלול להכשל" לא פשוט לקבל גישה זו אבל היא ראויה לבדיקה. מהו הפתרון שיכולים ללמוד כדי לא להכשל שוב במה שנכשל אייכמן?" לטענתה ביורוקרטיות העוצמתיות , (כולל ממשלות). בכוחן העצום גורמות לפרט כפי שאייכמן טען במשפטו להיות "ברגים" במכונה. מעטים יכולים לעמוד מול המכונה הזו שנותנת לגיטימציה למעשים. היא עקבה אחרי אייכמן במשפט ובדקה את עברו ולא מצאה שהיה חריג במסגרת שבה חי.הוא עשה את תפקידו כדי לזכות בקידום במשימתו שנראתה לו ראוייה. נקודת אור יחידה ומסקנה לצידה שהיו גם כאלו שחשבו אחרת והיו בינם שהצילו יהודים ואחרים. בסכנם את חייהם. מסקנה נוספת שלדעתי מתבקשת שהחינוך אמור ללמד לחשוב, ללמד ביקורת עצמית ללמד למנע מלהסחף אחרי הזרמים/ התנועות ש"שוטפות" את מוחם של בני האדם לשנוא ופה למסקנות שלה משמעות רבה. כדי למנוע נזקים, טרגדיות שלא ניתן להעריך את מימדיהן הנובעים ממה שציינתי. בספרה מידע רב ומעניין מאד על התקופה והאיש גם בזמן שהיה בישרל במשפט. אישיותה של הפילוספית ההסטוריונית חנה ארדנט זהו נושא לדיון בפני עצמו מעניין גם הוא.