על אלבר קאמי אין צורך גדול להרחיב, גדולתו ידועה בכל ולכל, תובנותיו העמוקות עומדות בגאון ועודנן משפיעות ומעוררות תגובות ופרשנויות, אבל עבורי יותר מהכל הוא נפש קרובה. לעיתים די נדירות פוגש אדם בטקסטים מכוננים לחייו, כאלו שהבעירו את נשמתו, שהיו עבורו כמגע צורב של ברזל רותח, ומאידך, וזהו צידו השני של אותו המטבע, וגם הוא קורה לעיתים די נדירות, פוגש אדם בטקסטים וברעיונות שנוגעים בנפשו ומשמשים לה כמרגוע, כמזור שמשקיט ומנמיך את הבערה הגועשת ומשמש כממלא החסר. עבורי, או על כל פנים אז, בקריאתי הראשונה, המיתוס של סיזיפוס שימש כצד השני של המטבע, הוא הצד המרגיע בעומקו, המכסה תהומות פעורים בנפשי. 'המיתוס' הציע לי דרך שונה, מופלאה בחכמתה, לראיית חיי. הספר הזה מונח תדיר על יד מיטתי - יחד עם עוד כמה כתבים אשר קרובים לליבי - ובהם, מדי פעם בפעם, ברגעים נמוכים וגבוהים כאחד, ברגעים חשוכים ושחורים כשנדמה לי שאני נמצא בתחתית, וברגעים גבוהים בהם אני חש יציבות על הקרקע, ברגעים אלו כאחד, אני פותח את הספר הזה ומניח את ליבי בין דפיו. אהבתי והערצתי הגדולה לאלבר קאמי וליצירותיו הספרותיות וההגותיות המופלאות, קיימת ועומדת גם במישור ההגותי-הפילוסופי, וגם במישור הספרותי, שבשניהם הוא מהגדולים שהתהלכו בינינו, בהומניות העשירה והמיוחדת ובהתבוננותו מלאת החכמה והרגישות, אותם ידע בתבונה להעביר על הדף, בימי זוועות מחרידות ובימי זוועות פחותות בהם חי.

על אלבר קאמי אין צורך גדול להרחיב, גדולתו ידועה בכל ולכל, תובנותיו העמוקות עומדות בגאון ועודנן משפיעות ומעוררות תגובות ופרשנויות, אבל עבורי יותר מהכל הוא נפש קרובה. לעיתים די נדירות פוגש אדם בטקסטים מכוננים לחייו, כאלו שהבעירו את נשמתו, שהיו עבורו כמגע צורב של ברזל רותח, ומאידך, וזהו צידו השני של אותו המטבע, וגם הוא קורה לעיתים די נדירות, פוגש אדם בטקסטים וברעיונות שנוגעים בנפשו ומשמשים לה כמרגוע, כמזור שמשקיט ומנמיך את הבערה הגועשת ומשמש כממלא החסר. עבורי, או על כל פנים אז, בקריאתי הראשונה, המיתוס של סיזיפוס שימש כצד השני של המטבע, הוא הצד המרגיע בעומקו, המכסה תהומות פעורים בנפשי. 'המיתוס' הציע לי דרך שונה, מופלאה בחכמתה, לראיית חיי. הספר הזה מונח תדיר על יד מיטתי - יחד עם עוד כמה כתבים אשר קרובים לליבי - ובהם, מדי פעם בפעם, ברגעים נמוכים וגבוהים כאחד, ברגעים חשוכים ושחורים כשנדמה לי שאני נמצא בתחתית, וברגעים גבוהים בהם אני חש יציבות על הקרקע, ברגעים אלו כאחד, אני פותח את הספר הזה ומניח את ליבי בין דפיו. אהבתי והערצתי הגדולה לאלבר קאמי וליצירותיו הספרותיות וההגותיות המופלאות, קיימת ועומדת גם במישור ההגותי-הפילוסופי, וגם במישור הספרותי, שבשניהם הוא מהגדולים שהתהלכו בינינו, בהומניות העשירה והמיוחדת ובהתבוננותו מלאת החכמה והרגישות, אותם ידע בתבונה להעביר על הדף, בימי זוועות מחרידות ובימי זוועות פחותות בהם חי.

את הביקורת הזו שאני כותב עכשיו יכול הייתי לכתוב על כל אחד מספריו האחרים של עמוס עוז, אולי מלבד 'סיפור על אהבה וחושך' ו'מיכאל שלי'. וגם כן ספרו החדש (אותו טרם קראתי). הקושי שלי עם עמוס עוז כסופר הוא שאני אינני מוצא בכתיבה שלו דבר אחד חשוב, ייחודי, בולט או מעניין מלבד המילים אותן הוא מחבר יחדיו למשפטים ולפסקאות ובהן, כך נדמה, הוא מאוהב עד כלות. לא נתקלתי בקריאה שלו בשום אלמנט מלבד אוצר המילים הרחב ויופיין של המילים הכתובות. אין צד חדש של אהבה אותה הוא מביא לספרות, אין צד חדש של קנאה אותה הוא מביא לספרות, של שנאה, של פחד. אין דבר שיגרום לי לקרוא את הספר ולעבור אותו ללא האדישות והאפאתיות עימם אני חווה את רובם המוחלט של ספריו. אז זה כתוב יפה, כמו יתר ספריו - המילים במקומן, המשפטים מעוצבים בדיוק רב, הפסקאות משוייפות. את זה לא אקח ממנו, עם זה אני יכול להסכים. אך בשבילי זה לא מספיק בשביל שאראה בזה ספרות טובה, בטח לא גדולה.

מבין רומני-הענק עבי-הכרס פרי עטו של דוסטויבסקי שעמדו זקופים על המדף, הציצה לה בענווה, כמו פרח קטן לבן בהיר וצעיר בסבך ענפים עבים וקשים, כריכה חדשה ומבריקה, לא-עבה מעוטרת מגפיים בלויים פרומי שרוכים. היא כריכתו מלאת היופי של הרומן מלא היופי גם-הוא הזה, רומנו הראשון של הענק הרוסי האהוב עליי עד מאוד. אנשים עלובים. את הרומן פתחתי ובתוכו שקעתי מיד כשנגלה אליי מצדו האחורי של מדף הספרים עשוי העץ שלי, רומן חלופת המכתבים בין "'זקן' (בן פחות מ-47), מָקָאר דֶבוּשְׁקִין, לוָרֶנקה, נערה יתומה וענייה בת 17 ומשהו, קרובת משפחה רחוקה שלו, שנמלטה בעור שיניה מגורל של ניצול מיני." כשדוסטויבסקי מבטיח עלובי חיים, הוא יודע לקיים. מקאר דבושקין, הזקן הבלתי נשכח בן ה47, פקיד העתקת מכתבים, שלהט ימיו ולילותיו הוא כתיבת מכתבים ספוגי אהבה וחמלה, רגישות ורחמים אל הנערה השכנה ורנקה, היא היתומה והענייה בת ה17. "רואה את חלונה מחלון החדרון-מטבח שבו הוא מתגורר, אך רוב הזמן הוא מסתפק בשליחת מכתבים ואינו חוצה את החצר בין חדרו לחדרה." היחסים ביניהם, כאמור על התפר בין אפלטונים לרומנטים לאבהים, הולכים ומתקדמים, מעמוד לעמוד ממכתב למכתב, לנוגעים ומרגשים יותר ויותר, בעליבות ייעודם, בעליבות חייהם של המתכתבים ובעליבות האהבה הלא-סטנדרטית שמתקיימת בין השניים. כמה חמלה יש במקאר העלוב הזה, איזו נפש אוהבת ומכמירה יש בו, ואיזו כתיבה נהדרת של דוסטויבסקי שמבטאת את כל אלה בכזה יופי רב שממלא את הלב. הכתיבה של דוסטויבסקי הצעיר נפלאה. כתיבתו כמבוגר היא כבירה. זהו הרומן הראשון שלו, הרומן אותו כתב בשנות העשרים המוקדמות שלו, בחור צעיר מלא להט, תשוקה וכישרון. ההתכתבות המבריקה עם האדרת של גוגול הנערץ על פיודור הצעיר, היא נקודה מעניינת וחשובה ברומן הזה ובעתיד של הסופר. לסיכום אומר שכל חסיד של דוסטויבסקי חייב לעצמו את ההיכרות עם גרסתו הצעירה ועם היצירה הזו שהיא כמנת רגש מפעימה.

על אלבר קאמי אין צורך גדול להרחיב, גדולתו ידועה בכל ולכל, תובנותיו העמוקות עומדות בגאון ועודנן משפיעות ומעוררות תגובות ופרשנויות, אבל עבורי יותר מהכל הוא נפש קרובה. לעיתים די נדירות פוגש אדם בטקסטים מכוננים לחייו, כאלו שהבעירו את נשמתו, שהיו עבורו כמגע צורב של ברזל רותח, ומאידך, וזהו צידו השני של אותו המטבע, וגם הוא קורה לעיתים די נדירות, פוגש אדם בטקסטים וברעיונות שנוגעים בנפשו ומשמשים לה כמרגוע, כמזור שמשקיט ומנמיך את הבערה הגועשת ומשמש כממלא החסר. עבורי, או על כל פנים אז, בקריאתי הראשונה, המיתוס של סיזיפוס שימש כצד השני של המטבע, הוא הצד המרגיע בעומקו, המכסה תהומות פעורים בנפשי. 'המיתוס' הציע לי דרך שונה, מופלאה בחכמתה, לראיית חיי. הספר הזה מונח תדיר על יד מיטתי - יחד עם עוד כמה כתבים אשר קרובים לליבי - ובהם, מדי פעם בפעם, ברגעים נמוכים וגבוהים כאחד, ברגעים חשוכים ושחורים כשנדמה לי שאני נמצא בתחתית, וברגעים גבוהים בהם אני חש יציבות על הקרקע, ברגעים אלו כאחד, אני פותח את הספר הזה ומניח את ליבי בין דפיו. אהבתי והערצתי הגדולה לאלבר קאמי וליצירותיו הספרותיות וההגותיות המופלאות, קיימת ועומדת גם במישור ההגותי-הפילוסופי, וגם במישור הספרותי, שבשניהם הוא מהגדולים שהתהלכו בינינו, בהומניות העשירה והמיוחדת ובהתבוננותו מלאת החכמה והרגישות, אותם ידע בתבונה להעביר על הדף, בימי זוועות מחרידות ובימי זוועות פחותות בהם חי.

על אלבר קאמי אין צורך גדול להרחיב, גדולתו ידועה בכל ולכל, תובנותיו העמוקות עומדות בגאון ועודנן משפיעות ומעוררות תגובות ופרשנויות, אבל עבורי יותר מהכל הוא נפש קרובה. לעיתים די נדירות פוגש אדם בטקסטים מכוננים לחייו, כאלו שהבעירו את נשמתו, שהיו עבורו כמגע צורב של ברזל רותח, ומאידך, וזהו צידו השני של אותו המטבע, וגם הוא קורה לעיתים די נדירות, פוגש אדם בטקסטים וברעיונות שנוגעים בנפשו ומשמשים לה כמרגוע, כמזור שמשקיט ומנמיך את הבערה הגועשת ומשמש כממלא החסר. עבורי, או על כל פנים אז, בקריאתי הראשונה, המיתוס של סיזיפוס שימש כצד השני של המטבע, הוא הצד המרגיע בעומקו, המכסה תהומות פעורים בנפשי. 'המיתוס' הציע לי דרך שונה, מופלאה בחכמתה, לראיית חיי. הספר הזה מונח תדיר על יד מיטתי - יחד עם עוד כמה כתבים אשר קרובים לליבי - ובהם, מדי פעם בפעם, ברגעים נמוכים וגבוהים כאחד, ברגעים חשוכים ושחורים כשנדמה לי שאני נמצא בתחתית, וברגעים גבוהים בהם אני חש יציבות על הקרקע, ברגעים אלו כאחד, אני פותח את הספר הזה ומניח את ליבי בין דפיו. אהבתי והערצתי הגדולה לאלבר קאמי וליצירותיו הספרותיות וההגותיות המופלאות, קיימת ועומדת גם במישור ההגותי-הפילוסופי, וגם במישור הספרותי, שבשניהם הוא מהגדולים שהתהלכו בינינו, בהומניות העשירה והמיוחדת ובהתבוננותו מלאת החכמה והרגישות, אותם ידע בתבונה להעביר על הדף, בימי זוועות מחרידות ובימי זוועות פחותות בהם חי.