מאוד מאוד אהבתי את הספר. הנה פרקתי מלבי.

אשר קרביץ הוא בהחלט סופר של מיל"ה (מכניס ישר לתוך הסיפור). זה לא תמיד ברור מאליו.

יאיר מוסטפא רבינוביץ' הוא מסתערב מהדובדבן. זו היחידה של המסתערבים הפועלת באיו"ש. ולמה מוסטפא? כי כשהם מתחפשים לערבים ומסתובבים יחדיו, הם חייבים לפנות אחד לשני בשמו הערבי וכך הם גם פונים אחד לשני ביחידה שלהם.

יאיר אינו שונא ערבים. מכאן, שהוא שמאלן נאלח, חסר בינה, חסר נאמנות, ראוי ליריקה בפרצוף ובהחלט שונא ישראל. אני לא חושב כך, אבל רבים כן. אבל השנה היא משהו בסביבות 2008, אחרי האינתיפאדה השנייה ובטח לאחר מות הסכמי אוסלו, שאיכשהו עוד נתנו תקווה לאיזשהו הסכם בינינו לפלשתינאים. אז כן, יאיר אינו אוהב את היחס הנוקשה של כוחות הביטחון בכלל והמסתערבים בפרט ובאחת הפעמים בהם הצליחו לשם יד על קצין חיזבאללה שהשתחל לשטחים, הוא הצטרף לנסיעה. בנסיעה זו הקצין הלז היה מכוסה עיניים ואזוק. יאיר מוריד את כיסוי עיניו של קצין החיזבאללה ומציע מים. בתמורה הוא מקבל ביס כואב בזרת עד כדי אשפוזו, של יאיר, לא הקצין.

זמן עובד ובאחת מחופשותיו הוא בוחר להיות סתם כך בשכם, לחוש את מה שהם חשים בצד הכבוש. למרות היותו דובר ערבית שתרגל, לא ערבית מושלמת, מסוג שהם מזהים בקלות שהיא לא משכם, הוא מסתובב בעיר, גונב קוראן ומצליח איכשהו להוכיח שהוא ערבי ו... בסוף קב"ן.

וכך הוא גם מכיר את אביו של חברו הטוב ירמי, אותו אב המגדל עגלים עבור מסעדות, עגלים שאינם זוכים ללכת כלל ולא לינוק מחלב אמם. שוב הוא רואה אותם בשבעה.

לא ספר קל ובעמוד 236 הדמעות זולגות מעצמן, רק לשוב ולהתפרץ בעמוד 243.

20 שנה כמעט קודם לכן הופיע ספר המופת של יצחק בן-נר תעתועון הראוי לאזכור בנושא השטחים. בדקו אותו.

קרביץ,
עד כה לא קראתי את ספריך לעומק, כי אם קטעים שם ופה (כך אתה חושב). כן, כולם אצלי על המדף, שהרי הבאת לי אותם. אז למה לא? ככה לא. ובכל מקרה, בטח ובטח שלא כתבתי על ספר שלך.
עד ש.. המלחמה הקשה והמכאיבה הלא נגמרת הזו, ויודע אתה כמה התמודדויות הבית והמשפוחה התמודדו ומתמודדים. אז, קפץ לי ליד יאיר-מוסטפא-רבינוביץ, ההוא הסמל הראשון מימי האיתיפאדה השנייה. סיפורו של לוחם דובדבן באיו"ש, ועם הפעילות המבצעית שלו מגיעים לבטים ודילמות של מוסר, ומחשבות, ואמונות בדרך, ו..סוג של התפכחות. מוסטפא שירת ופעל באיזור ג'נין, ונציגינו מהבית מאז ועד היום משרתים ופועלים מבצעית, שם ופה ובעיקר בתוך רצועת עזה. וגם אצל יאיר-מוסטפא ידידנו, המוטיבציה לעשות את הכי טוב לצד הרהורים קיומיים ולצד מחשבות של מוסר. ולבטים, וחבר קרוב פצוע קשות, ועוד מחשבות. ואחות (רפואית) אחת שהופכת לאהבה. ו..סוג של התפכחות – כבר אמרנו.
וסיפור, כל כך של אז וכל כך מתחבר לעכשיו.
והוא כתוב יפה. בלי יותר מדי הקדמות אתה מכניס את הקורא לעניינים, ומשלב קצת הומור וקצת כאב, צביטות לב וגם קצת צחוקים שחורים, וקצת תסכול, והרבה אידיאלוגייה, וציונות, והרהורי מוסר. ומפה לשם מה שהיה הוא כמעט מה שהווה. ו.. מה יהיה?
סיפור מעולה.
אז כן, גילוי נאות, קרביץ ואני מכירים ומקרוב. אבל הנה, כי אתה יודע בדיוק מה עבר עלי, עלינו במלחמה הזו. חיילים-מילואימניקים מבית לא עשו ולא עושים הנחות לנשמה ולרגשות. ואז, בעקבות שיחה חטטנית-הנפש בינינו על מילואימניק הבית וההתמודדויות, שלפתי שוב את הסמל הראשון מהמדף, וקראתי – ומצאתי שם אותך כמה עשורים קודם, ומצאתי שם אותו. ו.. גילוי נאות, אתה יודע שלא באמת לא קראתי אותו קודם. קראתי. וכעת שוב חזרתי אליו ומצאתי בו עוד ועוד.
ואני אפילו מביאה לכאן את רשמיי ממנו. למען האמת, לא נראה לי שאתה כאן, או שאתה יודע שיש כאן – לא דיברנו על זה.

הספר מבוסס על חליפת מכתבים בין רחל המשוררת לבין מיכאל, בחור מלנכולי שהכירה בתקופת לימודיה בטולוז שבצרפת. כפי הנראה היה ביניהם סיפור אהבה קצר, שבסופו רחל חזרה לארץ-ישראל ואילו מיכאל חזר לבית הוריו ברוסיה. גרץ אמנם ערכה תחקיר היסטורי מקיף על שתי הדמויות, וקטעים מתוך מכתביו של מיכאל ובתים מתוך שיריה של רחל משולבים בטקסט, אך בסופו של דבר היא מגישה לקורא יצירה ספרותית עצמאית, שרבים מהפרטים בה בדויים, ועונים על הקריטריון הכללי של “יכולים היו להתרחש במציאות, גם אם אין לנו מושג אם אכן התרחשו”.

ההתחלה של הספר קצת קשה. גרץ מאמצת את הסגנון האיטי של המכתבים של מיכאל, ולכן לוקח זמן להיכנס להלך הרוח המתאים לקריאת ספר שכזה. אבל הסבלנות משתלמת. הבחירה שלה לאמץ דווקא את נקודת המבט של מיכאל, למרות שברור שרוב קוראי הספר מתעניינים בראש ובראשונה בדמותה של רחל, היא בחירה אמיצה ומאפשרת התבוננות מקורית, שלא נתקלתי בה במקורות אחרים שעסקו בדמותה של המשוררת המיתולוגית הזו, שהפכה לסמל של תקופה שלמה.

ההסתכלות על הפרויקט החלוצי ועל התנועה הציונית דרך עיניו הסקפטיות של מיכאל, מהנדס חשמל בהכשרתו ומורה במקצועו, שההיכרות שלו עם מה שקורה בפלשתינה היא רק דרך המכתבים והסיפורים של רחל, מאפשרת מבט ביקורתי על האידיאולוגיות הגדולות של התקופה – הקומוניזם, הסוציאליזם, הקיבוץ, הציונות – ומאירה אותן באור חדש. בפועל, מה שמניע את האנשים הקטנים שנרמסים תחת האידיאולוגיות הללו הוא רוב הזמן הדאגות הקטנות של אוכל, בריאות ופרנסה.

אחת הפנינים בספר היא דמותו של אביו של מיכאל, בוריס, שהיה רופא מוערך בבית חולים ציבורי, אך עם פרוץ המהפכה הבולשביקית איבד את מקום עבודתו ושקע בהדרגה למצב של דמנציה. כמו בספר הקודם שלה, על דעת עצמו, שבו תיארה מקרוב את ההתדרדרות של עמוס קינן עקב מחלת האלצהיימר, גם כאן מתואר התהליך באופן אותנטי ומכמיר לב. בכלל, הספר הזה הוא לא כל כך על מעשים, אלא יותר על יחסים, על מחשבות, על חלומות בהקיץ, על השאלה התמידית מה-היה-קורה-אילו, ואולי יותר מכול על געגועים.