מי שנותרה בכפר היתה לינה, חברת ילדותו שביניהם היה קשר מיוחד. רגשותיו כלפי לינה נותרו אולי רדומים, אך הן לא נשכחו גם במסגרת שהותו בדאלאס.
המפגש עם הקהילה הזרה בדאלאס, הותירה את אניל הרבה פעמים "כדג מחוץ למים". התרבות המערבית הייתה זרה לו. בנוסף, גמגומו לא תרם לשחייתו עם כל הכרישים באוקינוס הגדול.
בדאלאס הוא שכר דירה והצטרף כשותף שלישי לשני שותפים שכבר התגוררו בה: באלדב קאפור שכבר חיי באמריקה שנים אחדות, אחרי שעקר עם הוריו מדלהי ליוסטון, והשותף השני מאש שאפ, מהנדס מחשבים במקצועו.
לאורך העלילה גוואדה מתמקדת בהבדלי התרבויות, בין התפוח הגדול לתרבות ההודית. החל מאוכל, התנהגות, מערכות יחסים, ועד כמה ה"SHOW OFF" חשובים. לדוגמא אם אתה מציג את עצמך בפני בחורה, עדיף לומר ד"ר. למה? כי זה נשמע הרבה יותר טוב מסתם "מתמחה". הרי באמריקה השמים הם הגבול.
אניל היה "שונה" בקרב המתמחים. הם מצידם לא קיבלו אותו כקולגה, בגלל מבטאו הזר, וצבע עורו. בנוסף לכך התחרותיות בין העמיתים, הפכה את ימיו לסוג של הישרדות יומיומית.
אניל הגיע מכפר נידח בהודו עם קודים מאד ברורים. באמריקה הכול היה לו זר ציטוט מעמוד 125: "בבית בהודו חוקי ההתנהגות היו ברורים. בבית הספר לרפואה, בנים ובנות התנהלו בעיר בנפרד. רוב בני דורו של אניל ציפו שמשפחתם תסדיר את נישואיהם. הורים הציגו תיקים אישיים ופרסמו מודעות נישואים. אילנות יוחסין הושוו לצד תעודות אקדמיות, תיעוד רפואי ומפות אסטרולוגיות. כלות וחתנים פוטנציאליים התראיינו לבדיקת התאמה, ומשהוסדרו הנישואים בני הזוג נפגשו פעמים אחדות תחת השגחה. פלירטוט ויציאה לדייטים היו זרים לאניל...."
אתם זוכרים שהוא השאיר את לינה חברת הילדות שלו בכפר הנידח בהודו?
כמנהג בני המקום בהגיעה לגיל עשרים, לינה שודכה לג'וריש. עזבה את בית הוריה על-פי המסורת, ועברה להתגורר בבית הוריו.
היחס לו זכתה בבית הורי בעלה היה מחפיר, מבזה ויומה עבר עליה בפקודות: "נקי הכול", "למה את מחכה" "חתיכת אפס שכמוך". כל טעות ואו אי דיוק בביצוע מטלותיה, זיכה אותה בחבטה ממערוך ולא רק...
כשאניל חזר למשפחתו בהודו הקשר עם לינה חודש, אך הפערים המסורת והחובות התרבותיות, היוו מכשול חדש בפניהם.
הסופרת מתארת את חייה של לינה, דרך מלאכת הקדרות בה עסקה לפרנסתה. עמוד 240: "לחומר יש זיכרון, ברגע שהוא מצולק, האש עוזרת לו לזכור. המקום שבו היה סדר הוא תמיד נקודת החולשה". אהבתי את החיבור בין החומר, לדמותה של לינה. לדעתי, יופי של מטאפורה לחייה הלא פשוטים.
בעזרת דמותו של אניל, גוודה מתמקדת בבעיית הגזענות, המהגרים ההודים בארה"ב, קבלת השונה, מערכות יחסים, והמסורת לצד ההשלכות על חיי הפרט, עקב השוני בין התרבויות: המערבית והמזרחית.
עוד מטאפורה מעולה מבית היוצר של גוואדה, אניל נשא עמו כלי שחמט שהזכיר לו את אביו "לבחור בתבונה".
האם אניל הצליח לבחור בתבונה??? ימים יגידו...
לאורך העלילה זוחלים להם תבשילים הודיים מסורתיים, שפירושם הוצמד בתחתית העמוד. עובדה זו בודאי תעלה זיכרונות אצל הקוראים שטיילו בהודו.
הקריאה קולחת ומצליחה לגעת בנימי הקורא. דמותה של לינה מאוד נגעה לליבי, והיא הוכיחה שאין דבר העומד בפני הרצון, ואין דבר יותר חזק מהחיים.
אף אחד לא מושלם גם טריי המתמחה, וחברו לעבודה של אניל. טריי "התחנן" בפני אניל לסלוח לו על התנהגותו הלא ראויה, שכן הדווח על שימוש בסמים, היה מרסק את הקריירה שלו כרופא, ואת יחסיו המיוחדים עם אביו המפורסם עמוד 302: "... אחרי הכול. לכל אחד מגיעה סליחה על מעידה פה ושם. כמו עם כלי הקרמיקה הפגומים על המדף של לינה, השגיאות הן חלק מהחיים: המרכיב הבלתי נמנע והחיוני, שמסייע להבין את כל השאר."
גוודה נוגעת בנושאים כואבים, ובכפפות משי היא מקלפת את האדם מקליפותיו עד לאמת.
זו עלילה מיוחדת ששופכת אור על נושאים רבים ומגוונים, בכתיבה נוגעת ובלא מעט חמלה.
קל מאוד לצלול לתוך העלילה, ומאידך בסיומה צפים ופוגשים את האמת, ומי אנחנו באמת.
לדעתי, צורת הכתיבה, הגשתה בחלקים, בפרקים קצרים והתנעתה לסירוגין, בין אניל ולינה שזורים היטב וקולחים. אין לי ספק, שהעובדות הללו יחדיו וכל אחד לחוד, תורמים להרגשת הצלילה המרתקת לתוך העלילה.
בשורה התחתונה: No Body is Perfect
זו לא ספרות מופת, אך בהחלט ראוי לתת את הדעת על הנושאים המגוונים שהוצפו בו.
