אוקי.

בנוגע לספר הזה צריך להשתמש במילים קצרות וברורות. לכן על הקורא החדש לפעול לפי הכללים הבאים בעת שיתחיל לקרוא את הספר "זה".

1. עליך לעשות זאת בחורף.
2. עליך לעשות זאת כשאתה מתחת לשמיכה.
3. עליך לעשות זאת בשעת ערב או לילה.
4. וגם לשכוח שליצנים הם אנשים חמודים עם אף אדום ומצחיק.


תהנו.

נ.ב

הזהרו מחורי ניקוז, עלולות להיות שם שיניים לא רצויות.

כשהייתי בהריון ראשון כל ההריוניות שדיברתי איתן חלמו על תלתלים זהובים ושמלות ורדרדות. ואילו אני, הדבר שהכי רציתי זה להקריא סיפורים לבתי, ושהיא תשב לצידי ושתינו נקרא ביחד.
כשנולדה הגדולה הקראתי אינספור סיפורים. הדבר הוביל לכך שהפצפונת הבינה היטב שמה שחשוב לי זה ספרים. לא אשכח איך כשהיתה בת שנה וחצי וכעסה עלי היא לקחה את "האריה שאהב תות", הביטה בי בעיני תכלת זועמות במבט נוקב תוך שהיא קורעת את העמוד האחרון. כשגדלה, במרד ילדותי סרבה ללמוד לקרוא. כך יצא שהבת שלי (שלי!!!) התחילה את כיתה א' מבלי לדעת לקרוא.
למרבה המזל הנחתי לה ולא התערבתי. לקראת אמצע כיתה א' גיליתי שיש לי בבית תולעת ספרים. קצב הקריאה של התולעת הלך וגבר, והגיע לשיאים חדשים כשנתקלה ב"הארי פוטר ואבן החכמים". לא היה עם מי לדבר. פתאום נשמעתי כמו אמא שלי. "תפסיקי כבר לקרוא. אולי תרדי לפארק?" "עשית שיעורים?" ואפילו "זה לא בריא לקרוא כל כך הרבה!" כשתפסתי אותה באמצע הלילה קוראת בשירותים. אין ספק, אני אמא גאה...

אני לא חושבת שיש טעם לדבר על העלילה של ספרי הארי פוטר. כשיצא הספר הראשון הייתי זקנה מדי בנפשי מכדי להעריך אותו. קראתי בעיניים של מבוגר, הטריד אותי דמיון למיתוסים מסויימים, אי דיוקים בעלילה. בקיצור, לא הצלחתי להיסחף ונטשתי אחרי הספר הראשון. בעלי, לעומת זאת, שעדיין לא התבגר במובן הטוב, קרא באדיקות את כל הסדרה. כשהגדולה התחילה לקרוא את הספר הם לא הפסיקו לדבר עליו. הגדולה התחילה לתהות אם אפשר לממש חלק מהקסמים, והם דנו בכך ארוכות. באחד הימים אבא שלה מתח אותה, לקח מקל שיהיה שרביט קסמים והפעיל את מילת הקסם "לביוסה" על עיפרון שהיה על הרצפה. (למי שלא בקי – מדובר בקסם שגורם לחפצים להתרומם.) הגדולה נעצבה כשהסתבר לה שזה לא באמת ושאבא קשר את העפרון בחוט דייג שקוף שליפף סביב כסא האוכל שלה והשתמש גם באחיזת עיניים...