סיימתי את הספר, ואמרתי ״וואו״. אמרתי את המילה הזאת לא מעט במהלך הספר, צחקתי פה ושם, אבל בסופו של דבר הייתי צריך לומר עוד ״וואו״ אחד לסיום. זה סיפור שעשה לקוראן ולאסלאם מה שעשתה הגברת ברנדס ב״מלכים ג׳ ״- עיוות המעניק לדמויות המוכרות נופך אנושי יותר, אפל קצת יותר. רק שבניגוד לגברת ברנדס, רושדי עשה את זה עם המשפטים הערביים הבלתי-נגמרים, ועם איכות כתיבה שמשתווה לזו של קרלוס רואיס סאפון. בנקודה הזאת הייתי ממליץ לאלה שלא מבינים את הספר לעצור את הקריאה, ולהקדיש את היום לקריאה על האסלאם. חצי מהסיפור העוקצני ביותר, סיפור ג׳אהיליה, יתפספס לכם לגמרי בלי מושג כלשהו במונחים ובהיסטוריה של האסלאם. אבל הסופר עושה יותר מלצחוק על 20 מיליון מאמינים ויותר. הוא מעביר ביקורת על החברה המערבית, שאלת הזהות, משיחיות ואמונה. כך לדוגמה, הגיבור עושה הכל כדי להפוך לבריטי בכך שהוא נושא אישה בריטית למופת, והאישה מנסה למרוד במוסכמות הבריטיות השמרניות בכך שהיא נושאת דווקא הודי. סיפור מתוק- מריר על המרדף הלא-נגמר של החיים, עם דמויות עגולות ועלילה מרתקת, איך שלא תסתכלו עליה.

סיימתי את הספר, ואמרתי ״וואו״. אמרתי את המילה הזאת לא מעט במהלך הספר, צחקתי פה ושם, אבל בסופו של דבר הייתי צריך לומר עוד ״וואו״ אחד לסיום. זה סיפור שעשה לקוראן ולאסלאם מה שעשתה הגברת ברנדס ב״מלכים ג׳ ״- עיוות המעניק לדמויות המוכרות נופך אנושי יותר, אפל קצת יותר. רק שבניגוד לגברת ברנדס, רושדי עשה את זה עם המשפטים הערביים הבלתי-נגמרים, ועם איכות כתיבה שמשתווה לזו של קרלוס רואיס סאפון. בנקודה הזאת הייתי ממליץ לאלה שלא מבינים את הספר לעצור את הקריאה, ולהקדיש את היום לקריאה על האסלאם. חצי מהסיפור העוקצני ביותר, סיפור ג׳אהיליה, יתפספס לכם לגמרי בלי מושג כלשהו במונחים ובהיסטוריה של האסלאם. אבל הסופר עושה יותר מלצחוק על 20 מיליון מאמינים ויותר. הוא מעביר ביקורת על החברה המערבית, שאלת הזהות, משיחיות ואמונה. כך לדוגמה, הגיבור עושה הכל כדי להפוך לבריטי בכך שהוא נושא אישה בריטית למופת, והאישה מנסה למרוד במוסכמות הבריטיות השמרניות בכך שהיא נושאת דווקא הודי. סיפור מתוק- מריר על המרדף הלא-נגמר של החיים, עם דמויות עגולות ועלילה מרתקת, איך שלא תסתכלו עליה.

אולי זה כי הניצוץ לא הפחיד אותי כל כך מלכתחילה, אולי כי זה ספר המשך ואולי סתם כי קינג, מלך האימה, מתחיל לאבד את מגע הקסם. אבל עד עכשיו לא חשבתי שספר של סטיבן קינג יוכל לאכזב אותי כל כך. עד עכשיו, כאמור. אזהרה: מהקטע הזה והלאה ייתכנו ספויילרים. אז הנה דן טורנס, עכשיו בן ארבעים, ויש לו כמה בעיות: הוא מכור לשתייה, הוא לא שולט בניצוץ, ובקיצור החיים שלו בזבל. אבל, אחרי שהילדה הסופר חזקה בניצוץ יוצרת איתו קשר, הוא חייב להתאחד איתה, עם החבר-בעל-גישה-מפתיעה-לרובים שלו, ועם עוד כמה חבר'ה חסונים ובריאים. כל זה כדי להילחם בחבורת שדים נוראה, שאף אחד מהם לא משתמש ברובים. והם מגיעים גוססים ממחלה לשדה הקרב. ולא היה קרב של יחס גרוע משלושה על שלושה. כשלדן ולחברים שלו יש רובים. אבל זה קרב אפי, תאמינו לי. טוב נגד רע וכל זה, כמו כל ספר טוב של קינג. אז אחרי שאני מוריד את הגילוי שלאבא של דוק קראו למעשה על שם משקה אלכוהולי(ג'ק דניאלס), כמה קטעי סגירת מעגל עם הספר "הניצוץ" והקלה כי סופסוף קראתי ספר של קינג שעלילתו מתרחשת במאה ה-21, אני חייב לומר (ותאמינו לי שקשה לי לומר את זה. אני אוהב את הבחור) שהספר הזה ממש לא שווה את הציפייה. עד כדי כך, שהוא יכול היה להיכתב על ידי הרלן קובן, זאת בערך הרמה שלו.

סיימתי את הספר, ואמרתי ״וואו״. אמרתי את המילה הזאת לא מעט במהלך הספר, צחקתי פה ושם, אבל בסופו של דבר הייתי צריך לומר עוד ״וואו״ אחד לסיום. זה סיפור שעשה לקוראן ולאסלאם מה שעשתה הגברת ברנדס ב״מלכים ג׳ ״- עיוות המעניק לדמויות המוכרות נופך אנושי יותר, אפל קצת יותר. רק שבניגוד לגברת ברנדס, רושדי עשה את זה עם המשפטים הערביים הבלתי-נגמרים, ועם איכות כתיבה שמשתווה לזו של קרלוס רואיס סאפון. בנקודה הזאת הייתי ממליץ לאלה שלא מבינים את הספר לעצור את הקריאה, ולהקדיש את היום לקריאה על האסלאם. חצי מהסיפור העוקצני ביותר, סיפור ג׳אהיליה, יתפספס לכם לגמרי בלי מושג כלשהו במונחים ובהיסטוריה של האסלאם. אבל הסופר עושה יותר מלצחוק על 20 מיליון מאמינים ויותר. הוא מעביר ביקורת על החברה המערבית, שאלת הזהות, משיחיות ואמונה. כך לדוגמה, הגיבור עושה הכל כדי להפוך לבריטי בכך שהוא נושא אישה בריטית למופת, והאישה מנסה למרוד במוסכמות הבריטיות השמרניות בכך שהיא נושאת דווקא הודי. סיפור מתוק- מריר על המרדף הלא-נגמר של החיים, עם דמויות עגולות ועלילה מרתקת, איך שלא תסתכלו עליה.

סיימתי את הספר, ואמרתי ״וואו״. אמרתי את המילה הזאת לא מעט במהלך הספר, צחקתי פה ושם, אבל בסופו של דבר הייתי צריך לומר עוד ״וואו״ אחד לסיום. זה סיפור שעשה לקוראן ולאסלאם מה שעשתה הגברת ברנדס ב״מלכים ג׳ ״- עיוות המעניק לדמויות המוכרות נופך אנושי יותר, אפל קצת יותר. רק שבניגוד לגברת ברנדס, רושדי עשה את זה עם המשפטים הערביים הבלתי-נגמרים, ועם איכות כתיבה שמשתווה לזו של קרלוס רואיס סאפון. בנקודה הזאת הייתי ממליץ לאלה שלא מבינים את הספר לעצור את הקריאה, ולהקדיש את היום לקריאה על האסלאם. חצי מהסיפור העוקצני ביותר, סיפור ג׳אהיליה, יתפספס לכם לגמרי בלי מושג כלשהו במונחים ובהיסטוריה של האסלאם. אבל הסופר עושה יותר מלצחוק על 20 מיליון מאמינים ויותר. הוא מעביר ביקורת על החברה המערבית, שאלת הזהות, משיחיות ואמונה. כך לדוגמה, הגיבור עושה הכל כדי להפוך לבריטי בכך שהוא נושא אישה בריטית למופת, והאישה מנסה למרוד במוסכמות הבריטיות השמרניות בכך שהיא נושאת דווקא הודי. סיפור מתוק- מריר על המרדף הלא-נגמר של החיים, עם דמויות עגולות ועלילה מרתקת, איך שלא תסתכלו עליה.

סיימתי את הספר, ואמרתי ״וואו״. אמרתי את המילה הזאת לא מעט במהלך הספר, צחקתי פה ושם, אבל בסופו של דבר הייתי צריך לומר עוד ״וואו״ אחד לסיום. זה סיפור שעשה לקוראן ולאסלאם מה שעשתה הגברת ברנדס ב״מלכים ג׳ ״- עיוות המעניק לדמויות המוכרות נופך אנושי יותר, אפל קצת יותר. רק שבניגוד לגברת ברנדס, רושדי עשה את זה עם המשפטים הערביים הבלתי-נגמרים, ועם איכות כתיבה שמשתווה לזו של קרלוס רואיס סאפון. בנקודה הזאת הייתי ממליץ לאלה שלא מבינים את הספר לעצור את הקריאה, ולהקדיש את היום לקריאה על האסלאם. חצי מהסיפור העוקצני ביותר, סיפור ג׳אהיליה, יתפספס לכם לגמרי בלי מושג כלשהו במונחים ובהיסטוריה של האסלאם. אבל הסופר עושה יותר מלצחוק על 20 מיליון מאמינים ויותר. הוא מעביר ביקורת על החברה המערבית, שאלת הזהות, משיחיות ואמונה. כך לדוגמה, הגיבור עושה הכל כדי להפוך לבריטי בכך שהוא נושא אישה בריטית למופת, והאישה מנסה למרוד במוסכמות הבריטיות השמרניות בכך שהיא נושאת דווקא הודי. סיפור מתוק- מריר על המרדף הלא-נגמר של החיים, עם דמויות עגולות ועלילה מרתקת, איך שלא תסתכלו עליה.