•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
העניין הוא שאנשים אוהבים לבכות
איך זה ייתכן שנפלת בפח של גרין ג'ון כאשר הוא ממציא ילדונת חולה עם תובנות של אישה בת מאה ועשרים, אך נער צעיר ודחוי שקורא ביוגרפיות לא מצליח לשכנע אותך? אשמח לענות לך על שאלה זו. אין כאן סרטן. אין כאן משהו שיכה ויכה עד שיוצא ממך דמעות. ולכן 4 כוכבים. ולכן לא האמנת לדמות. ולכן לא אהבת את הספר. זה הכל.
זה שאת יכולה להראות תעודה-אני מניחה -שמעידה על שנים מספר שבילית באיזה מוסד חינוכי לא הופך אותך למשכילה, לעומת זאת סגנון כתיבה ,ביטויים וגסות רוח מעידים בהחלט מי ומה את. לגיל אין שום קשר להשכלה או לנימוס. ולמרות שלדעתך זה נימוק תקף בויכוח- אני בכל זאת לא חושבת שצריך לסתום לך את הפה(או כמו שאמרת בצורה כה משובבת נפש לחמדת- אני אתעסק באיזו זווית שבא לי . את, תתעסקי בענייניך)
אני חושב שבדיוק להפך. המעניין הוא להחליף דעות / לחשוב שונה. בדיוק להפך. אם כולם חושבים דומה / אותו דבר / בזרם זה יהיה מאוד משעמם. להפך חילוקי דעות זה מצויין ושכל אחד יביע דעה כנה זה טוב מאוד. ואין זרם. אבל יש דרכים להגיד דברים. ובדרך הנכונה הכל מקובל והכל לגטימי. ולמרות זאת מבוגרת שחושבת שכותבת ל"יללדות" (ולתשומת לבך - בשרשור פה לא רק נשים) אני מוצא את עצמי מסביר לך כמו לאחת התלמידות שלי.
שאלת "האם כשאנו מחווים דעה אישית על יצירה שנוצרה מדם לבו של היוצר, עלינו להתחשב בכך ולהקל ולרחם, או שמותר לנו לנטרל את סיפורו האישי ולחוות דעתנו על היצירה גופא. השאלה מתעצמת כאשר יש לנו היכרות אישית עם היוצר הסובל. אין אדם שלא נושא איתו מטען כאב כלשהו. השאלה היא האם צריך ״לרחם״ על מי שחושף את מטען הכאב שלו ביצירתו." לא צריך לרחם. אין ספק בכלל צריך לכתוב בכנות - אבל, אפשר גם לקטול אם רוצים באופן שמכבד את מי שכתב את הדברים. את זה אפשר לעשות באופן - ענייני, הייתי אומר. ("התפנצ'רתי מיראת הכבוד"... למשל, סוג של יצירתיות בעייתית).
