****



"טוב" זה דבר יחסי. וגם "רע", כמובן. ויש כל כך הרבה גוונים אפורים בין השחור המוחלט ללבן המוחלט. ומה דינו של טוב שנולד מרע? ורע שנולד מטוב? אם היית בשואה וגנבת לחם וניצלת, והתחתנת והבאת ילדים ונכדים ונינים ובני נינים, הרי זה הכול תולדה של אותה חתיכת לחם שגנבת כי רצית לחיות, ומי שגנבת אותה ממנו לא חי. ואם היינו צילי אדם, אודים עשנים מאותה תקופה אפלה ובאנו לכאן, ולקחנו, גם בזכות וגם שלא כל כך בזכות, ובאיזשהו עיוות של ההיסטוריה, פגם ניסי, חור שחור סטטיסטי, נולדה מדינה ואנחנו כאן עכשיו, מה דיננו? אנחנו חיים כאן עכשיו. על חורבותיו של מה שהיה כאן לפנינו. ואין מלחמות צודקות. אבל כל מלחמה היא צודקת, כי היא הדבר היחיד שקרה, ושהיה יכול לקרות. ומה שהוא פריחה שלך עלול להיות אסונו של האחר. אבל למי איכפת? אתה חי. אתה חי כאן עכשיו. ושלא יהיו כאן אשליות, זה היה אתה או הוא. לא שניכם. אין. אין חמלה בעולם הזה. אסור שתהיה - כי אז אתה לא תהיה. אם המוסר שלך אינו גמיש, אז סופך להישבר. להיגדע. לא להיות יותר. אם המוסר שלך גמיש מדי, ובכן, אולי תחיה. ואולי יטילו ספק בזכויותיך מתישהו בעתיד. אולי אפילו אתה. אולי איזה חמישים, שישים שנה אחר כך, על המיטה שבה תמות. תתייסר, על מה שעשית, תמלמל, תעלה מהזיכרון דברים שאולי היו ואולי לא, שאולי השלמת במהלך השנים מסיפורים אחרים. אולי תושפע מעוד נרטיב טרנדי ואולי תשקר כדי להשקיט את מצפונך המקרקר, אולי תכתוב משהו ספק מבולבל ומהורהר ומתפתל על כל הבלגאן שהיה כאן, על זוועות מטעם ושקרים מטעם וחוסר טעם מטעם וחוסר צדק וחוסר יושר, איך כמה אנשים מבולבלים ונשכחים הקימו כאן מדינת מיקי-מאוס בפוקס, וכל מקימיה מתהפכים בקבריהם על מה שנעשה כאן מאז, כאילו יכלו לתאר משהו אחר, כאילו היה יכול להיות כאן אי פעם משהו אחר. כי מה שקרה הוא הדבר היחיד שיכול היה לקרות, ואיש אינו יכול לתאר לעצמו את האלטרנטיבה. ועם מצפון שלם ומוסר שאין בו מתום היינו יכולים להתהדר בקברותינו המעטים והמפוארים והנעזבים כי לאיש לא היה איכפת.

ניתן להוציא אדם מן הקיבוץ אך לא ניתן להוציא את הקיבוץ מהאדם.

הסופרת יעל נאמן היא בת קיבוץ יחיעם, אותו עזבה לפני שנים רבות לטובת מעבר לעיר הגדולה ולימודי ספרות באוניברסיטה. את ספרה הראשון "היינו העתיד" לא קראתי, אך כעת אקרא אותו בוודאות היות שגיליתי בקובץ הזה סופרת מעולה ורגישה שאינה עושה הנחות. הקובץ "כתובת אש" כולל מספר סיפורים שונים זה מזה אם כי כולם מסופרים בגוף ראשון. חלקם סיפורים ריאליסטיים ואף אוטוביוגרפיים הכתובים בפשטות ישירה ובכנות ודנים באופן מקורי ובועט בעזיבת הקיבוץ, בכישלון להביא ילד לעולם ואפילו בקושי הבלתי נסבל של ארוח בורגני רגיל. סיפורים אחרים הם סוריאליסטיים משהו, ונקראים כחידה מסקרנת ורומזנית, מפתים לקריאה שנייה, לחשיבה והתבוננות חוזרת, כגון: "תלונה" וה"נהר והדשא".

את הקובץ חותמת נובלה אוטוביוגראפית בשם "האופציה" המספרת על ניסיון ההתאבדות של אימה של הסופרת, לאחר מותו של אביה. האם, חברת קיבוץ ותיקה וניצולת שואה למודת סבל, נכשלת בניסיונה ליטול את חייה בידיה ולאחר תקופת התאוששות מסכימה להתראיין ע"י בעלה של הסופרת ולספר על עברה, בתנאי שילדיה יאזינו לדבריה רק לאחר מותה. הנובלה כוללת את סיפור הרקע, את דבריה המתורגמים של האם והערות שוליים (עובדתיות בלבד, לא רגשיות או פרשניות) של המחברת. הבחירה לסיים את הסיפור עם הטקסט הקשה והכמעט תיעודי הזה מוסיפה מטען רגשי לא פשוט לאוסף כולו ומחדדת את הטראומה של מי שבאו לקיבוץ, חיו בו ויצאו ממנו. סיפורה של האם מעורר לא מעט שאלות אך ההחלטה שלה לחשוף אותו רק לאחר מותה מותיר אותנו, כמו את ילדיה, ללא תשובה. הדממה הזאת לאחר הקריאה היא החוויה אותה אקח איתי מקריאת הספר.