ספויילרים לאלה שיודעים יותר מידי
קריאה חובה שווה.
בעולם שלנו, במקומאחר, זה לא משנה.
רוצים לדעת מה יש אחרי המוות? תקראו ותגלו. זה מתחיל באונייה :3
ממשיך במשקפות, בפיג'מות, בניירת, בבאר, ברשת, באחיות שיגור ובעוד מלא דברים אחרים.
אבל זה מרתק. לפחות לקבל רמז למה שיקרה לנו אחרי שנמות.
אבל אף אחד לא יודע.
אבל אני לא אתחיל לחפורררר לכם על כל הדעות הפילוסופיות שלי כרגע.

אז תקראו וזהו!

אמא שלי. ארבעה חודשים עברו מאז שנפטרת ואני לא מעכלת. נחסך ממך הכאב לראות את אבא במותו. חודשיים אחרייך. הוא לא מצא את עצמו בלעדייך. הבנות גדלו כל כך בזמן הזה. כולנו מתגעגעים אלייך. כל בגד שהן לובשות, כל צעצוע שקנית להן, הן זוכרות. אני רוצה לספר לך המון ואני מקווה שאת יכולה לשמוע אותי, איכשהו.

ארבעה חודשים שהבית שלכם שומם לחלוטין. לא יכולתי להיכנס אליו. הוא נשאר בדיוק כפי שהיה כשעזבת לניתוח הארור ההוא ממנו לא חזרת. ניתוח שקרע פיסה מהלב שלי. בשבת האחרונה העזתי להיכנס בחטף, רק כדי לוודא שהכל בסדר. לזרוק שאריות של אורז שבישלת לאחרי הניתוח. הבית היה כל כך ריק בלעדיכם עד שלא יכולתי לשאת את השהות בו. ציפור שעברה בחוץ נקשה בעקשנות במקורה בחלון ונתנה לי תחושה שאני נמצאת בתוך קבר. רציתי לברוח משם אבל אז קלטתי בזווית העין שעל השידה ליד המיטה שלך יש ספר. זה היה מוזר כי את לא נהגת לקרוא ספרים, מקסימום עיתון. מעולם לא הבנת את ההתמכרות הזו שלי. "אי אפשר לקרוא כל היום" היית נוזפת בי, "בסוף לא יהיו לך חברים!" צדקת. עד היום ספרים הם חברים יותר טובים שלי מאשר אנשים.

הייתי מוכרחה לבדוק איזה ספר קראת. מופתעת גיליתי את הספר שלי "אני אתגבר". התישבתי על הצד שלך של המיטה וקראתי את כולו, אחרי שעברו שנים מאז הפעם האחרונה שקראתי אותו. הריח של הסדין עדיין היה הריח שלך. מבטיחה שנזהרתי לא לקמט את שמיכת הפוך האהובה עלייך. קראתי ובכיתי. זכרתי את הספר לפרטי פרטים, כולל את שמות הגיבורים וציטוטים שלמים. כמו בפעם הראשונה הזדהתי עם גילה וכאבתי איתה על ההתמודדות הלא פשוטה שזימנו לה החיים. אבל הפעם בכיתי יותר עלייך מאשר על גילה. הרגשתי את כובד הריקנות שבחסרונך. זכרתי כאילו זה היה אתמול את התחושה הראשונית שלי כשקראתי את הספר הזה. ממרחק השנים אני יכולה לומר שהספר חיבר אותי אלייך. אמא שלי בת השנתיים, חולה בשיתוק ילדים. אמא שלי מפרפרת בין חיים ומוות. סיפרת לי שסבתא הכריחה אותך לקום ולדרוך על הרגל המשותקת ואת נאבקת בשיתוק ויכולת לו. השיתוק עזב את רגלייך והותיר את חותמו על ידך השמאלית. אמא שלי חולת פוליו, ידה השמאלית קצרה מהימנית והיא מוגבלת בתנועותיה. גדלת כילדה רגילה לגמרי וסבתא לא ויתרה לך בכלום. כאחות יחידה לשלושה אחים היית זו שעזרה לסבתא בעבודות הבית. מעולם לא חשבת על עצמך כנכה. אני מעולם לא יחסתי חשיבות ליד שלך. אני זוכרת כמה הייתי מופתעת כשטלי באה אלינו הביתה לראשונה ושאלה אותי מה יש לאמא שלי. אפילו לא הבנתי למה היא מתכוונת. "אה, היד שלה? מה, שמת לב לזה? זה שיתוק ילדים, זה לא מדבק".

עוד ספר נהדר מפרי עטו של אפלפלד. בדומה לספריו האחרים, גם כאן בודה אפלפלד מעשייה על יהודים החיים בגלות, אבל יהודים אלו שונים מהותית מהיהודי האמיתי שהיה שם. היהודי של אפלפלד הוא יהודי-גוי. הוא חזק, מדבר כמו איכר, חי כמו איכר, מרבה להשתמש ברובה, מחובר לאדמה כמו איכר ואין לו כמעט סממנים יהודיים. בסיפור זה מצליח היהודי הצעיר גם להתבהם ולהגיע לגילוי עריות עם אחותו, אותה גרר אל ראש ההר. בראש ההר מגן היהודי-גוי המוזר על חלקת קבר של יהודים שנהרגו תוך כדי קרב (!) עם הגויים. אבל אפלפלד, ברמזיו וכשרונו מגדיר את אותם יהודים הי"דים, כלומר עדיין מצפים היהודים שהשם יקום דמם ולא יהודי אחר... ולפי אפלפלד היהודי שלו מחובר לגויים, מדבר בשפתם, שוגל את נשותיהם, יודע לשתות כמוהם. ממש כל מה שיהודים לא היו... וכך, ביד מוכשרת מצליח אפלפלד לטוות סיפור קסום על אהבה ומאבק בטבע, על הרים גבוהים ואדמה שופעת. תענוג גדול לקרוא אותו ותענוג גדול לנסות ולפענח את הרמזים השזורים בסיפור. ממולץ בחום.