מעניין ויותר מכך לציין, את ההקבלה שבין תלאות חייו של ויליאם סטונר -גיבור הספר- ובין אלה של ג'ון וויליאמס -הסופר: שניהם צאצאים למשפחות חקלאיות קשות-יום, שניהם נעשו מרצים באוניברסיטה, שניהם נפלו קורבן לעמיתים בעבודה עם מזג רע ויצר נקמנות ושניהם כתבו ספרים שנתקבלו באדישות אצל הקהל הרחב. במקרה של וויליאמס, כבר יותר מחמישים שנה שמרצים לספרות מוכרים בעולם כולו וגם כמה חובבי קריאה שנתוודעו לספריו למרות הכל, מופתעים מכך שהאיש לא פרץ את גבול 'הקוראים המקצועיים', לא מכר ספרים בטונות ונותר לפיכך "סופר של סופרים". בניגוד, למשל, לג'ון סטיינבק או -בטח- לג'.ד. סלינג'ר, שכתבו (בין השאר) על נושאים דומים אבל דווקא כן הצליחו לחקוק את שמותיהם על לוח המופת של הספרות האמריקנית והעולמית. הפסד שלו? הפסד שלנו.
"סטונר" הוא ספר מופתי. מהודק. מרגש. מעורר בך רגשות עזים של חמלה והזדהות. מכמיר לב, בעברית. מפתיע בפשטותו ומנצח במסריו. רציתם ספרות יפה ומעשירת-רזומה, שתהיה גם קולחת, גם קלה לעיכול וגם תותיר תחושה של 'קריאה משמעותית'? קיבלתם.
נ.ב. ספויילר: הרגע היחיד ברומן שבו יוצא מישהו נחרצות להגנתו של סטונר (מדובר בפינץ', ראש סגל האוניברסיטה, חברו משכבר הימים) - לא מותיר עין אחת יבשה. כמו נבחרת כדורגל עלובה מהמזרח התיכון, שרגילה לחטוף מכולם, ופתאום נותנת בראש למעצמה אירופאית ענקית במשחק חוץ, ומונעת ממנה עקב כך עלייה וודאית למונדיאל...
