הרבה מים זרמו בנהר מאז שבראם סטוקר הוציא לאור את ספרו "דרקולה" ב-1897. דמותו של הרוזן חובב הדם לא היה הניסיון הראשון לדמות ערפד ספרותית אך ללא ספק המפורסם שבהם והוליד שרשרת של ניסיונות לצייר את דמותו הפולקלורית של הערפד. "עידן דרקולה" נכתב בידי קים ניומן עוד בשנות ה-90 ומגיע אלינו בתרגום לעברית רק עכשיו- תקופה בה הערפדים עברו רומנטיזציה מופרזת באופרות סבון וספרות זולה דוגמת "דימדומים" ו"יומני הערפד". קים ניומן מזכיר לנו למה הערפדים היו מפחידים מלכתחילה ובורא עולם פראי ואפל שמצליח לסקרן מהעמודים הראשונים. הספר מתמקם בשנת 1888 ומציג חזון היסטורי אלטרנטיבי: מה היה קורה עם חבורתו של ואן הלסינג מ"דרקולה" של סטוקר היתה מובסת ודרקולה היה ממשיך לייצר לעצמו עוד צאצאים? הותצאה היא "עידן דרקולה"- דרקולה התחתן עם המלכה ויקטוריה ומתפקד כמלך האוצר של אנגליה וצאצאיו שורצים גלויים לאור יום (ובעיקר לילה). במחוז העוני ווייטצ'אפל זונות ערפדיות מוכרות את גופן תמורת כמה טיפות דם. ד"ר ג'ק סיוורד הזכור לרבים מאיתנו כמנהל המוסד לחולי נפש מ"דרקולה" הוא ג'ק המרטש- אחוז טירוף לאחר מותה של לוסי בספרו של סטוקר, ג'ק נחוש בדעתו לנקום במין הערפדי. הדבר הכי קרוב שיש לקים ניומן להציג בתור פרוטגוניסט הוא צ'ארלס בוריגרד, חבר במועדון דיוגנס המסתורי שבראשו עומד מייקרופט הולמס (ניחשתם נכון- אחיו של). בוריגרד נעזר בשירותיה של ז'נביב, ערפדה עתיקה אף יותר מדרקולה עצמו כדי לנסות ולפתור את תעלומת ג'ק המרטש בפקודת דרקולה עצמו ממקום מושבו בארמון באקינגהם. הספר הוא בעצם מאש-אפ של שלל דמויות בריטיות מפורסמות, החל מדמויות היסטוריות כמו אוסקר וויילד (שהפך לערפד) וכלה בדמויות ספרותיות קלאסיות דוגמת דוקטור הנרי ג'קיל (מר הייד נעדר מהספר למרבה הצער). סגנון הכתיבה רהוט וקולח ומצליח לשמר מן האיכות הסטוקרית המקורית. ניומן מתאר בצורה חיה שלא משאירה מקום לדמיון את רחובות העוני של ווייטצ'אפל ושלל איגודים מסתוריים שפועלים בדרכים-לא-דרכים בכדי להשיב את הסדר על כנו. קהילת הערפדים עצמה מוצגת בצורה מרתקת ובמהרה מתברר שגם בינהם קיימת חלוקה היררכית והערפדים עצמם מתחלקים לכמה מינים שונים כאשר לכל אחד יש ציביון ייחודי ושאיפות שונות. הספר כתוב מנקודות מבט של דמויות שונות, בדומה לסגנון של ספרי "שיר של אש ושל קרח". כל דמות מציגה לנו זווית ראייה אחרת על הנעשה ובתעלומה רבת משתתפים וקונספירציות כמו "עידן דרקולה" יש בהחלט צורך בכך. אם אתם חושקים בספר ערפדים אלים ונוטף דם, אך אינטיליגנטי ומתוחכם באותה מידה או אם אתם סתם מתגעגעים לתקופה בה ספרי אימה גותיים היו מסתוריים ומצמררים- אתם תמצאו את כל מה שחיפשתם ביצירתו של קים ניומן. ניומן רקח כאן עולם סבוך ומרתק וההתכתבויות הרבות עם הספרות הויקטוריאנית של המאה ה-19 רק מוסיפות שמן למדורה המפוארת הזאת. מומלץ ללא הסתייגות.

ג'ו היל, המוכר פחות כג'וזף קינג (הבן של סטיבן קינג) נהיה שם יחסית חם בתחום האימה כשהוציא ב-2005 את ספר הבכורה שלו- "קופסה בצורת לב" שסיפר על רוקר מזדקן שנרדף ע"י רוח רפאים. הספרהיה משב רוח רענן למדי על ז'אנר האימה בספרות, אבל לדעתי היה מדובר בספר שאמנם כדאי לקרוא אבל טעון שיפור. ג'ו היל אמנם כותב תחת שם בדוי אבל אי אפשר להניח בצד את העובדה שהוא מפורסם בזכות אביו, ומבחינתי עם הספר הבא שלו ג'ו היל צריך היה להוכיח שיש לו כישרון גדול מספיק להצדיק את העובדה שהוא הפך לסופר של רבי מכר. "קרניים" הוא ספרו השני שלו ומספר על איג פריש, נער ממוצע בן 15שבא ממשפחה נוצרית למהדרין ופוגש באהובת ליבו, מרין ויליאמס, בכנסיה ונוצר בינהם קשר מיוחד ומלא אהבה. אך 10 שנים קדימה מרין נרצחת ונאנסת באכזריות ואיג הוא החשוד העיקרי במעשה, שמשוחרר מהחקירה רק בגלל חוסר ראיות. איג מוכה יגון מהאובדן שחווה, חי בעיירת הולדתו כאשר מסביב כל בן אדם מאמין באמת ובתמים שהוא הרוצח. כשנה לאחר המוות של מרין, הוא מתעורר עם האנגאובר רציני ועם התחושה שעשה מעשים נוראיים בלילה האחרון. כדי לגבות את התחושה הוא מגלה שהוא הצמיח זוג קרניים על ראשו וכעת שולט בכוחות על טבעיים שונים ומשונים כמו תפעול אש ונחשים והעיקרי מבינהם- לגרום לאנשים להתוודות על כל חטא בחייהם. חמוש בכוחותיו החדשים, איג מחליט לברר מי הרוצח האמיתי של מרין ולשים סוף לחשדות נגדו ואולי לזכות בסגירת מעגל משל עצמו. הוא מגלה בשלב מוקדם מאד את זהות הרוצח, אך הגילוי משנה את תפיסת עולמו של איג בצורה קיצונית וגורם לו להתמודד עם דברים לא צפויים. במקביל למסע הנקמה והגאולה של איג, אנו מתוודעים באמצעות פלאשבקים של דמויות מפתח למינהן לאיך שסיפור האהבה של איג ומרין התחיל ומי בדיוק היה בעל אינטרס לגרום לו להיגמר. העלילה היא מאד מחושבת והיל מצליח להעניק עומק רב לכל הדמויות. אין פה חורים בעלילה, הכל כתוב בזהירות ובחישוב רב. סגנון הכתיבה של היל זורם ומותח ואף מזכיר את הכתיבה של אביו לעיתים קרובות. סיפור האהבה בין איג למרין מרגיש אמין, כמו גם מערכות היחסים של איג עם שאר דמויות המשנה. המטען הרגשי של הספר הוא די עצום. העלילה לוחצת על כל הכתפורים הנכונים כדי לרגש את הקוראים, אך מבלי לגלוש לקיטש או לאובר דרמטיות. "קרניים" הוא ספר מרגש, עצוב ובאותה מידה גם מלא תקווה (באופן מפתיע). הנושאים שהספר מעלה לדיון נורא מעניינים: הביקורת על הפער בין מה שאנשים חושבים לבין מה שהם מוכנים לומר ולהודות בו, או איך שהספר דן בקונספט של האהבה גם מנקודות מבט חיוביות ושליליות. הספר הוא הרבה מעבר למסע נקמה שמונע ע"י אהבה. הוא מספר על בן אדם שאיבד אמונה באלוהים ומצא נחמה במה שיש לשטן להציע. הרקע הדתי של איג ומרין לא עזרו להם במיוחד, וכעת כשאיג רכש את אותם כוחות שטניים הוא מוכן ומזומן לנטוש את תדמית הילד הטוב ולהתחיל לגרום למעט רוע כדי להתחשבן ולעשות צדק. הספר לא שולל לגמרי את רעיון האמונה, אבל הוא כן מעביר ביקורת לגבי איך שאנשים רואים באלוהים את הבחור הטוב ובשטן את הבחור הרע, ומרמז שאולי במצבים מסוימים אלוהים יכול להיות רע והשטן יכול להציע נחמה. אני משער לעצמי שלאנשים מאמינים רבים יהיה קשה עם הרובד הזה של הספר כמו לכל ההתייחסויות שיש בו לשטן ולמוזיקת רוק ומטאל (משהו שהיה גם חלק מ"קופסה בצורת לב" גם, ואני אומר הללויה על זה שסוף סוף יש סופר במיינסטרים שנותן במה לנושאים כאלה. לסיכומו של עניין , ב"קרניים" ג'ו היל בהחלט הוכיח לי שהוא שווה הרבה יותר מהצל המאיים של אביו (גם אם סגנון הכתיבה דומה יחסית), וסיפק כאן ספר שעומד בפני עצמו. מבחינתי, אפשר לסמן את ג'ו כאמן המתח והאימה החדש של השכונה.

הרבה מים זרמו בנהר מאז שבראם סטוקר הוציא לאור את ספרו "דרקולה" ב-1897. דמותו של הרוזן חובב הדם לא היה הניסיון הראשון לדמות ערפד ספרותית אך ללא ספק המפורסם שבהם והוליד שרשרת של ניסיונות לצייר את דמותו הפולקלורית של הערפד. "עידן דרקולה" נכתב בידי קים ניומן עוד בשנות ה-90 ומגיע אלינו בתרגום לעברית רק עכשיו- תקופה בה הערפדים עברו רומנטיזציה מופרזת באופרות סבון וספרות זולה דוגמת "דימדומים" ו"יומני הערפד". קים ניומן מזכיר לנו למה הערפדים היו מפחידים מלכתחילה ובורא עולם פראי ואפל שמצליח לסקרן מהעמודים הראשונים. הספר מתמקם בשנת 1888 ומציג חזון היסטורי אלטרנטיבי: מה היה קורה עם חבורתו של ואן הלסינג מ"דרקולה" של סטוקר היתה מובסת ודרקולה היה ממשיך לייצר לעצמו עוד צאצאים? הותצאה היא "עידן דרקולה"- דרקולה התחתן עם המלכה ויקטוריה ומתפקד כמלך האוצר של אנגליה וצאצאיו שורצים גלויים לאור יום (ובעיקר לילה). במחוז העוני ווייטצ'אפל זונות ערפדיות מוכרות את גופן תמורת כמה טיפות דם. ד"ר ג'ק סיוורד הזכור לרבים מאיתנו כמנהל המוסד לחולי נפש מ"דרקולה" הוא ג'ק המרטש- אחוז טירוף לאחר מותה של לוסי בספרו של סטוקר, ג'ק נחוש בדעתו לנקום במין הערפדי. הדבר הכי קרוב שיש לקים ניומן להציג בתור פרוטגוניסט הוא צ'ארלס בוריגרד, חבר במועדון דיוגנס המסתורי שבראשו עומד מייקרופט הולמס (ניחשתם נכון- אחיו של). בוריגרד נעזר בשירותיה של ז'נביב, ערפדה עתיקה אף יותר מדרקולה עצמו כדי לנסות ולפתור את תעלומת ג'ק המרטש בפקודת דרקולה עצמו ממקום מושבו בארמון באקינגהם. הספר הוא בעצם מאש-אפ של שלל דמויות בריטיות מפורסמות, החל מדמויות היסטוריות כמו אוסקר וויילד (שהפך לערפד) וכלה בדמויות ספרותיות קלאסיות דוגמת דוקטור הנרי ג'קיל (מר הייד נעדר מהספר למרבה הצער). סגנון הכתיבה רהוט וקולח ומצליח לשמר מן האיכות הסטוקרית המקורית. ניומן מתאר בצורה חיה שלא משאירה מקום לדמיון את רחובות העוני של ווייטצ'אפל ושלל איגודים מסתוריים שפועלים בדרכים-לא-דרכים בכדי להשיב את הסדר על כנו. קהילת הערפדים עצמה מוצגת בצורה מרתקת ובמהרה מתברר שגם בינהם קיימת חלוקה היררכית והערפדים עצמם מתחלקים לכמה מינים שונים כאשר לכל אחד יש ציביון ייחודי ושאיפות שונות. הספר כתוב מנקודות מבט של דמויות שונות, בדומה לסגנון של ספרי "שיר של אש ושל קרח". כל דמות מציגה לנו זווית ראייה אחרת על הנעשה ובתעלומה רבת משתתפים וקונספירציות כמו "עידן דרקולה" יש בהחלט צורך בכך. אם אתם חושקים בספר ערפדים אלים ונוטף דם, אך אינטיליגנטי ומתוחכם באותה מידה או אם אתם סתם מתגעגעים לתקופה בה ספרי אימה גותיים היו מסתוריים ומצמררים- אתם תמצאו את כל מה שחיפשתם ביצירתו של קים ניומן. ניומן רקח כאן עולם סבוך ומרתק וההתכתבויות הרבות עם הספרות הויקטוריאנית של המאה ה-19 רק מוסיפות שמן למדורה המפוארת הזאת. מומלץ ללא הסתייגות.

הרבה מים זרמו בנהר מאז שבראם סטוקר הוציא לאור את ספרו "דרקולה" ב-1897. דמותו של הרוזן חובב הדם לא היה הניסיון הראשון לדמות ערפד ספרותית אך ללא ספק המפורסם שבהם והוליד שרשרת של ניסיונות לצייר את דמותו הפולקלורית של הערפד. "עידן דרקולה" נכתב בידי קים ניומן עוד בשנות ה-90 ומגיע אלינו בתרגום לעברית רק עכשיו- תקופה בה הערפדים עברו רומנטיזציה מופרזת באופרות סבון וספרות זולה דוגמת "דימדומים" ו"יומני הערפד". קים ניומן מזכיר לנו למה הערפדים היו מפחידים מלכתחילה ובורא עולם פראי ואפל שמצליח לסקרן מהעמודים הראשונים. הספר מתמקם בשנת 1888 ומציג חזון היסטורי אלטרנטיבי: מה היה קורה עם חבורתו של ואן הלסינג מ"דרקולה" של סטוקר היתה מובסת ודרקולה היה ממשיך לייצר לעצמו עוד צאצאים? הותצאה היא "עידן דרקולה"- דרקולה התחתן עם המלכה ויקטוריה ומתפקד כמלך האוצר של אנגליה וצאצאיו שורצים גלויים לאור יום (ובעיקר לילה). במחוז העוני ווייטצ'אפל זונות ערפדיות מוכרות את גופן תמורת כמה טיפות דם. ד"ר ג'ק סיוורד הזכור לרבים מאיתנו כמנהל המוסד לחולי נפש מ"דרקולה" הוא ג'ק המרטש- אחוז טירוף לאחר מותה של לוסי בספרו של סטוקר, ג'ק נחוש בדעתו לנקום במין הערפדי. הדבר הכי קרוב שיש לקים ניומן להציג בתור פרוטגוניסט הוא צ'ארלס בוריגרד, חבר במועדון דיוגנס המסתורי שבראשו עומד מייקרופט הולמס (ניחשתם נכון- אחיו של). בוריגרד נעזר בשירותיה של ז'נביב, ערפדה עתיקה אף יותר מדרקולה עצמו כדי לנסות ולפתור את תעלומת ג'ק המרטש בפקודת דרקולה עצמו ממקום מושבו בארמון באקינגהם. הספר הוא בעצם מאש-אפ של שלל דמויות בריטיות מפורסמות, החל מדמויות היסטוריות כמו אוסקר וויילד (שהפך לערפד) וכלה בדמויות ספרותיות קלאסיות דוגמת דוקטור הנרי ג'קיל (מר הייד נעדר מהספר למרבה הצער). סגנון הכתיבה רהוט וקולח ומצליח לשמר מן האיכות הסטוקרית המקורית. ניומן מתאר בצורה חיה שלא משאירה מקום לדמיון את רחובות העוני של ווייטצ'אפל ושלל איגודים מסתוריים שפועלים בדרכים-לא-דרכים בכדי להשיב את הסדר על כנו. קהילת הערפדים עצמה מוצגת בצורה מרתקת ובמהרה מתברר שגם בינהם קיימת חלוקה היררכית והערפדים עצמם מתחלקים לכמה מינים שונים כאשר לכל אחד יש ציביון ייחודי ושאיפות שונות. הספר כתוב מנקודות מבט של דמויות שונות, בדומה לסגנון של ספרי "שיר של אש ושל קרח". כל דמות מציגה לנו זווית ראייה אחרת על הנעשה ובתעלומה רבת משתתפים וקונספירציות כמו "עידן דרקולה" יש בהחלט צורך בכך. אם אתם חושקים בספר ערפדים אלים ונוטף דם, אך אינטיליגנטי ומתוחכם באותה מידה או אם אתם סתם מתגעגעים לתקופה בה ספרי אימה גותיים היו מסתוריים ומצמררים- אתם תמצאו את כל מה שחיפשתם ביצירתו של קים ניומן. ניומן רקח כאן עולם סבוך ומרתק וההתכתבויות הרבות עם הספרות הויקטוריאנית של המאה ה-19 רק מוסיפות שמן למדורה המפוארת הזאת. מומלץ ללא הסתייגות.

הרבה מים זרמו בנהר מאז שבראם סטוקר הוציא לאור את ספרו "דרקולה" ב-1897. דמותו של הרוזן חובב הדם לא היה הניסיון הראשון לדמות ערפד ספרותית אך ללא ספק המפורסם שבהם והוליד שרשרת של ניסיונות לצייר את דמותו הפולקלורית של הערפד. "עידן דרקולה" נכתב בידי קים ניומן עוד בשנות ה-90 ומגיע אלינו בתרגום לעברית רק עכשיו- תקופה בה הערפדים עברו רומנטיזציה מופרזת באופרות סבון וספרות זולה דוגמת "דימדומים" ו"יומני הערפד". קים ניומן מזכיר לנו למה הערפדים היו מפחידים מלכתחילה ובורא עולם פראי ואפל שמצליח לסקרן מהעמודים הראשונים. הספר מתמקם בשנת 1888 ומציג חזון היסטורי אלטרנטיבי: מה היה קורה עם חבורתו של ואן הלסינג מ"דרקולה" של סטוקר היתה מובסת ודרקולה היה ממשיך לייצר לעצמו עוד צאצאים? הותצאה היא "עידן דרקולה"- דרקולה התחתן עם המלכה ויקטוריה ומתפקד כמלך האוצר של אנגליה וצאצאיו שורצים גלויים לאור יום (ובעיקר לילה). במחוז העוני ווייטצ'אפל זונות ערפדיות מוכרות את גופן תמורת כמה טיפות דם. ד"ר ג'ק סיוורד הזכור לרבים מאיתנו כמנהל המוסד לחולי נפש מ"דרקולה" הוא ג'ק המרטש- אחוז טירוף לאחר מותה של לוסי בספרו של סטוקר, ג'ק נחוש בדעתו לנקום במין הערפדי. הדבר הכי קרוב שיש לקים ניומן להציג בתור פרוטגוניסט הוא צ'ארלס בוריגרד, חבר במועדון דיוגנס המסתורי שבראשו עומד מייקרופט הולמס (ניחשתם נכון- אחיו של). בוריגרד נעזר בשירותיה של ז'נביב, ערפדה עתיקה אף יותר מדרקולה עצמו כדי לנסות ולפתור את תעלומת ג'ק המרטש בפקודת דרקולה עצמו ממקום מושבו בארמון באקינגהם. הספר הוא בעצם מאש-אפ של שלל דמויות בריטיות מפורסמות, החל מדמויות היסטוריות כמו אוסקר וויילד (שהפך לערפד) וכלה בדמויות ספרותיות קלאסיות דוגמת דוקטור הנרי ג'קיל (מר הייד נעדר מהספר למרבה הצער). סגנון הכתיבה רהוט וקולח ומצליח לשמר מן האיכות הסטוקרית המקורית. ניומן מתאר בצורה חיה שלא משאירה מקום לדמיון את רחובות העוני של ווייטצ'אפל ושלל איגודים מסתוריים שפועלים בדרכים-לא-דרכים בכדי להשיב את הסדר על כנו. קהילת הערפדים עצמה מוצגת בצורה מרתקת ובמהרה מתברר שגם בינהם קיימת חלוקה היררכית והערפדים עצמם מתחלקים לכמה מינים שונים כאשר לכל אחד יש ציביון ייחודי ושאיפות שונות. הספר כתוב מנקודות מבט של דמויות שונות, בדומה לסגנון של ספרי "שיר של אש ושל קרח". כל דמות מציגה לנו זווית ראייה אחרת על הנעשה ובתעלומה רבת משתתפים וקונספירציות כמו "עידן דרקולה" יש בהחלט צורך בכך. אם אתם חושקים בספר ערפדים אלים ונוטף דם, אך אינטיליגנטי ומתוחכם באותה מידה או אם אתם סתם מתגעגעים לתקופה בה ספרי אימה גותיים היו מסתוריים ומצמררים- אתם תמצאו את כל מה שחיפשתם ביצירתו של קים ניומן. ניומן רקח כאן עולם סבוך ומרתק וההתכתבויות הרבות עם הספרות הויקטוריאנית של המאה ה-19 רק מוסיפות שמן למדורה המפוארת הזאת. מומלץ ללא הסתייגות.

הרבה מים זרמו בנהר מאז שבראם סטוקר הוציא לאור את ספרו "דרקולה" ב-1897. דמותו של הרוזן חובב הדם לא היה הניסיון הראשון לדמות ערפד ספרותית אך ללא ספק המפורסם שבהם והוליד שרשרת של ניסיונות לצייר את דמותו הפולקלורית של הערפד. "עידן דרקולה" נכתב בידי קים ניומן עוד בשנות ה-90 ומגיע אלינו בתרגום לעברית רק עכשיו- תקופה בה הערפדים עברו רומנטיזציה מופרזת באופרות סבון וספרות זולה דוגמת "דימדומים" ו"יומני הערפד". קים ניומן מזכיר לנו למה הערפדים היו מפחידים מלכתחילה ובורא עולם פראי ואפל שמצליח לסקרן מהעמודים הראשונים. הספר מתמקם בשנת 1888 ומציג חזון היסטורי אלטרנטיבי: מה היה קורה עם חבורתו של ואן הלסינג מ"דרקולה" של סטוקר היתה מובסת ודרקולה היה ממשיך לייצר לעצמו עוד צאצאים? הותצאה היא "עידן דרקולה"- דרקולה התחתן עם המלכה ויקטוריה ומתפקד כמלך האוצר של אנגליה וצאצאיו שורצים גלויים לאור יום (ובעיקר לילה). במחוז העוני ווייטצ'אפל זונות ערפדיות מוכרות את גופן תמורת כמה טיפות דם. ד"ר ג'ק סיוורד הזכור לרבים מאיתנו כמנהל המוסד לחולי נפש מ"דרקולה" הוא ג'ק המרטש- אחוז טירוף לאחר מותה של לוסי בספרו של סטוקר, ג'ק נחוש בדעתו לנקום במין הערפדי. הדבר הכי קרוב שיש לקים ניומן להציג בתור פרוטגוניסט הוא צ'ארלס בוריגרד, חבר במועדון דיוגנס המסתורי שבראשו עומד מייקרופט הולמס (ניחשתם נכון- אחיו של). בוריגרד נעזר בשירותיה של ז'נביב, ערפדה עתיקה אף יותר מדרקולה עצמו כדי לנסות ולפתור את תעלומת ג'ק המרטש בפקודת דרקולה עצמו ממקום מושבו בארמון באקינגהם. הספר הוא בעצם מאש-אפ של שלל דמויות בריטיות מפורסמות, החל מדמויות היסטוריות כמו אוסקר וויילד (שהפך לערפד) וכלה בדמויות ספרותיות קלאסיות דוגמת דוקטור הנרי ג'קיל (מר הייד נעדר מהספר למרבה הצער). סגנון הכתיבה רהוט וקולח ומצליח לשמר מן האיכות הסטוקרית המקורית. ניומן מתאר בצורה חיה שלא משאירה מקום לדמיון את רחובות העוני של ווייטצ'אפל ושלל איגודים מסתוריים שפועלים בדרכים-לא-דרכים בכדי להשיב את הסדר על כנו. קהילת הערפדים עצמה מוצגת בצורה מרתקת ובמהרה מתברר שגם בינהם קיימת חלוקה היררכית והערפדים עצמם מתחלקים לכמה מינים שונים כאשר לכל אחד יש ציביון ייחודי ושאיפות שונות. הספר כתוב מנקודות מבט של דמויות שונות, בדומה לסגנון של ספרי "שיר של אש ושל קרח". כל דמות מציגה לנו זווית ראייה אחרת על הנעשה ובתעלומה רבת משתתפים וקונספירציות כמו "עידן דרקולה" יש בהחלט צורך בכך. אם אתם חושקים בספר ערפדים אלים ונוטף דם, אך אינטיליגנטי ומתוחכם באותה מידה או אם אתם סתם מתגעגעים לתקופה בה ספרי אימה גותיים היו מסתוריים ומצמררים- אתם תמצאו את כל מה שחיפשתם ביצירתו של קים ניומן. ניומן רקח כאן עולם סבוך ומרתק וההתכתבויות הרבות עם הספרות הויקטוריאנית של המאה ה-19 רק מוסיפות שמן למדורה המפוארת הזאת. מומלץ ללא הסתייגות.