לא מזמן גיליתי שגוליבר, שמזוהה עם ספרות ילדים לרוב, הוא בעצם ספר שנכתב למבוגרים, וכנראה רק בשל הסיפורים המופלאים והסוחפים שעומדים ברקע שלו, הוא ריתק דורות של ילדים וזכה לאינספור עיבודים.
אז כן, מתברר שמדובר בסאטירה מאלפת, שנונה, סוחפת ומשעשעת, שלא נס ליחה גם היום, על מוסדות השלטון, טבע האדם ויחסו לשאר ברואי העולם.
צחקתי לא מעט פעמים לאורך הקריאה ויצאתי עם שתי מסקנות: סוויפט הוא גאון והמין האנוש

יש חלק מאלה שכותבים ספרים שבשבילם זה הזדמנות להגיד את הדעה שלהם על מה שהולך בעולם בלי שהם ידברו על העולם האמיתי ובשביל זה כל אחד ממציא את הסיפור שלו. זה לא רק במדע הבדיוני. גם בספרים הרגילים זה ככה. אין לי בעיה עם זה שהסופר יש לו דעות אבל אם הוא מחליט להגיד אותם בסיפור הוא צריך שיהיה בסיפור עוד דברים יעני או שאני ירגיש את האנשים שהוא מספר עליהם או שהוא יתווכח עם הדעות של עצמו אפילו שהוא יצדיק אותם