אי-ציות דינו מוות, לפחות מבחינה חברתית. סטייה מהתלם, משמעה חיים רווי בדידות וספק, שהתגמול אליהם מבושש לבוא, אם בכלל. אולם לאמיצים המעטים ובעלי המזל, צופן עתיד של הגשמה עצמית כבירה.

אריך פרום, היה פסיכולוג, פסיכיאטר ופילוסוף יהודי, בן המאה העשרים.
ספרון זה מאגד את הגותו אודות החירות המחשבתית, נביאי השקר והאמת בחיינו, סכנות הקומוניזם והקפיטליזם והפשרה ביניהם.

לדידו של פרום, ההיסטוריה האנושי

אריך פרום הסתלק מן העולם בשנת 1980, הוא אמנם הספיק לקרוא את פוקו, אך לא לצפות בסרטו של רידלי סקוט מ-1982, "בלייד ראנר", שהוא לדעתי מציג בצורה הנאה ביותר את הפסימיזם הפוסטמודרני של השליש השלישי של המאה ה-20. אנדרואידים בחברת בני אדם, וכצופים (אנדרואידים?) איננו בטוחים מי הם האנדרואידים ומי הם בני האדם – ועוד יותר חשוב, איננו בטוחים לומר לגמרי מהו ההבדל. במרחב של "ספק בני אדם ספק אנדרואידים" ספרו של

הספר מתחיל בהגדרות ותובנות מהממות על ציות ואי ציות מצידו של המציית/לא מציית, ועל שני סוגים של אי ציות, בפרק השני עושה את ההבחנות בין מה שמכנה "נביא" לבין "כהן" וזו חלוקה שדנה במטיל ההוראות עצמו ואיזה מהם ראוי לשמוע לו,
בפרק השלישי והרביעי כבר לא מדבר על האי ציות באופן ספציפי אלא במצב של החברה שלנו כיום (בימיו-וכנראה שגם בימנו) אנשים שהופכים למיכאניים, "איש המנגנון, איש שהפך מאדם לדבר -מוזן היטב-

"אי-ציות" מאת אריך פרום הוא לא ממש ספר על אי-ציות. מבין ארבעת הפרקים המופיעים בקובץ רק השניים הראשונים עוסקים באי-הציות ממש, וגם ביניהם הפרק השני עוסק בעיקר במסגרת הציות בה אנו חיים היום ולא בדרך למימוש אי-הציות או ניתוחו. אפשר יהיה להמשיך ולכתוב על הבנותיו של אריך על אודות אי-הציות, אך מאחר שביקורת ארוכה ומלאה נכתבה על הספר זה מזמן, אכתוב דווקא על שני הפרקים החותמים את הקובץ, שמבחינתי הם גם המעני