ספר נפלא. יוצא דופן, חדשני. שונה מכל דבר שקראתי עד היום. קניתי אותו במקרה ביריד בשבוע הספר, בעקבות המלצה מקרית של אחד המוכרים, שעזר לי לסגור 'שלישייה במאה'. לא שמעתי עליו קודם, לא הכרתי את המחבר, לא קראתי מילה מהכתוב בכריכה האחורית, כך שלא היה לי שמץ של מושג מה מצפה לי.

פתחתי וגיליתי להפתעתי ז'אנר חדש בספרות, שכאילו הומצא במיוחד בשבילי: 'רומאן דוקומנטרי'. או 'ספר עיון מותח'. איך שתרצו. מדובר

"המציאות עולה על כל דמיון", כך אומרת הקלישאה. וקלישאה אחרת אומרת כי "הכל קשור להכל". האם יש גרעין של אמת בקלישאות האלה? ברור. הרי אין לנו גישה בלתי-אמצעית ל"מציאות", מלבד מן ההיטל שלה על התאים האפורים של מוחנו. ומה הוא המוח שלנו אם לא רשת עצבית עצומת מימדים. זאת אומרת, שבמציאות שלנו הכל קשור בכל. מש"ל.

אבל מה הקשר בין הקלישאה השנייה לראשונה? נו טוב, אם הקלישאה השנייה נכונה, אז הכל קשור להכל ול

מאד קשה לקרוא את הספר הזה ולא לחשוב כל הזמן על "נוטות החסד". באיזשהו שלב בתוך הספר מדבר לורן בינה, הסופר, על כך שהיציאה לאור של "נוטות החסד", ספרו של ג'ונתן ליטל, ערערה אותו. אני לגמרי מבינה למה ואני משערת שלו הייתי במקומו הייתי מניחה את מה שכבר כתבתי בצד ומוותרת. טוב שהוא לא כזה, כיוון שהוא כתב ספר טוב. "נוטות החסד" הוא ספר מופתי, אבל כאלה אין הרבה, והספר הזה של לורן בינה, על אף הדמיון הרב מבחינ

מדובר בספר מיוחד במינו באופן שבו הוא נכתב, ובכך הוא שונה בכך מכל ספרי השואה שקראתי עד כה. הסופר לורן בינה, שזה לו ספרו הראשון, זכה בפרס הגונקור היוקרתי לשנת 2010 לספר ביכורים.

במרכז הספר עומדת דמותו של ריינהרד היידריך, מי שהיה סגנו של הימלר, ראש הגסטפו והמשטרה הפלילית, ולאחר מכן מונה לראש המשרד הראשי לביטחון הרייך (ה-RSHA), ארגון שכלל את הגסטפו, ה-SD וכן את האיינזצגרופן, עם הקמתן. היידריך היה ה

כולם דיברו על הספר הזה, והיללו אותו, ושיבחו ופיארו בלי סוף, מה שגרם לי לכמה חששות בדרך אליו: מה יהיה אם אני אתאכזב, מה יהיה אם אני אוהב אותו רק כי כולם אמרו, והאם יתכן שהוא באמת כזה טוב, קורס תחת סופרלטיבים שרק ספרים מעטים ראו פה באתר?
אז לקחתי אותו מהספריה, והתחלתי לקרוא בזהירות. ואני אומרת לעצמי נכון, הוא מקורי, נכון, יש כאן שנינות. נכון, הוא כותב בדיוק כמו שאני חושבת על ניסיונות לדמיין דברים ש

להיטלר היה יורש, כל כך ראוי שהוא היה חלומו הרטוב של מנהיג הרייך. תמיר ודק, בלונדיני עם עיני תכלת, אכזר ופסיכופט ממש תאוה לעיניים. ליורש קוראים ריינהרד היידריך. וזה לא שהוא לא מפורסם, אלא שלכל חלום רטוב יש את היקיצה הארורה שמהרסת ומגיעה בסופו של דבר.
והיטלר, גם הוא אינו חסין מחלומות שנגוזו. עובדה, ריינהרד היידריך נרצח וזאת למה? כי שליחו של היטלר, הקצין הנערץ ראש הגסטאו, איש שירותי הביון הנאציים, מ

אחד המעלות ששירתו את היטלר, ( ומה לעשות היו לו גם כאלה), היתה יכולת שנונה מאוד לבחור לו עוזרים נאמנים עד מוות, ממולחים בצורה בלתי רגילה, ואשר היו נכונים לעשות הכל כדי לרצות את הפירר שלהם.
מעלה נוספת של היטלר שבאופן מסויים היה נכון לחלוק עם אחרים את מעמסת השילטון וזאת מכמה סיבות: א) לחלוק את עוצמת האחריות על מעשיו עם כמה שיותר אנשים , ב) להרחיב את האשמה על כמה שיותר ״עוזרים״.
ג) לתת לעוזריו את ה

איך כותבים רומן היסטורי בלי לשקר ולהמציא חצי מהזמן מצד אחד, ובלי להתירו מסמך יבשושי מצד שני? אין ספק שהפיתרון של בינה, במפגש עם הכישרון והשנינות שלו, הוא חינני למדי (ועוד בתרגומה המופתי של רמה איילון). במקום להתמודד עם הבחירה, הוא חושף את הרהוריו, לבטיו וספקותיו לאורך המחקר והכתיבה, ונותן לנו להרגיש כמו בסרט דוקומנטרי זרוע בהמחזות מצמררות. הפרשה ההיסטורית הקשה והמרתקת מלווה לאורכה בלהיטותו וסקרנות

במרכז הספר ניצב סיפור ההתנקשות ההרואי בהיידריך - המשנה של הימלר, ראש ה SS הנאצי. היידריך היה האדריכל והמוציא לפועל המוכשר ביותר של מנגנון ההשמדה הנאצי. הספר מתאר את פתיחת המלחמה, האנשלוס, כיבוש הסודטים, וההשמדה עד קיץ 1942 ולכן ישנם תיאורים קשים של אכזריות רצחנית. ראו הוזהרתם! נעים, עד כמה שניתן, לקרוא בספר כי הוא מסופר מנקודת מבט אישית של בחור צעיר וסקרן בתחילת הקריירה שלו כהיסטוריון. לאורך כתיבת