הספר אמנם מעולה. אבל אני ממליץ לא לקרוא אותו, כי הוא מסוכן לבריאות הנפש של הקורא. כשהייתי בן 18 ראיתי את עיבודו לקולנוע בערוץ הבודד של הטלוויזיה הישראלית - למחרת, אני וחצי מדינה היינו עייפים אחרי לילה דל שיינה. בגיל 38 ראיתי את הסרט שנית, והוא הטריד את נפשי הרבה יותר מאשר בפעם הראשונה. הבנתי אז, שבפעם הראשונה הבנתי רק חלק מהזוועה המתוארת.
את הספר התחלתי לקרוא בגיל ארבעים ושלוש, והפסקתי את הקריאה

ספר מורכב,עצוב,מחריד
הספר הנ"ל מדבר על אישה בשם סיביל, הסובלת מפיצול אישיות, עם 16 אישיות שיצרה בדמיונה כתוצאה ממחלתה
הקשה, שגורמת לשיבוש החשיבה כליל.
כל אחת מהדמויות נבדלת מהשנייה ,בדפוסי ההתנהגות, בהרגלים, ובמאפיינים שלה.
התעמרותה הממושכת של "האטי דורסט",ואכזריותה כלפי בתה גרמה להחמרה והידרדרות במצבה הנפשי, כבר בתקופת הילדות הקודמת.
ד"ר וילבור, הפסיכיאטרית עברה איתה כברת דרך,ועזרה לה רבות

מהספרים שגורמים לדמיון שלך לעבוד שעות נוספות, גם אחרי הקריאה! מהספרים שכשאני מתנתקת מהם לעיסוק חסר משמעות כלשהו (לדוגמא עבודה) אני מרגישה כאילו אני עדין בתוך הסיפור. כשהסיפור הוא על בחורה עם פיצול אישיות אתם יכולים לתאר לעצמכם אילו מחשבות פרנואידיות יכולות לעבור בראש.
בתור בחורה שפסיכולגיה ומחלות נפש הם אהבות חיי אפשר להבין למה נמשכתי לקרוא את הספר. זוהי פיסת מידע מרעננת בתחום למי שנמאס לו לקרוא

ראשית כל, סיביל היא אישה אמיתית ואת זה חשוב לי להבהיר. סיביל היא שירלי מייסון וכל הסיפור כולו מציאותי הוא לחלוטין, ומזעזע בצורה שעוד לא ראיתי כמוה ולמזלי אף לא התנסיתי בה. אני סבורה כי סיביל היא מבין הדמויות שתבעו עליי חותם עז ביותר וקרוב לוודאי שמחשבותיי סובו לכיוונה עוד פעמים רבות, כיאה לחידה אנושית פוערת- עיניים שכזו.
הוסבה תשומת ליבי אל סיביל לראשונה במהלך הרצאה מעשירה באוניברסיטה במהלכה דנו

הספר מבוסס על סיפורה האמיתי והמזעזע של אשה שאובחנה כסובלת מריבוי אישיויות קיצוני - אובחנו בה 17 אישיויות שונות בתכלית זו מזו, ביניהן כזו של תינוקת, זוג תאומות ואפילו גברים צעירים (זה היה המקרה הראשון שבו אובחנה חולה במחלה זו כמאכלסת בתוכה גם דמות מהמין הנגדי).
לכל אחת מהדמויות דיבור מובחן, אופי משלה, כשרונות (דמות אחת דוברת צרפתית שוטפת בעוד האחרות אינן בקיאות בשפה זו, האחרת מנגנת בפסנתר, השלישי

לא סתם לקחו לי כמה חודשים לסיים את הספר הזה. מילים, משפטים ועמודים שלא יכולתי לעכל, עצרו אותי, גרמו לי לסגור את הספר ומנעו ממני להמשיך את הקריאה. לפעמים ליום-יומיים, ולפעמים לשבוע-שבועיים. פעמים שהייתי משתגעת, איך אפשר לכתוב משפט אחד כלכך מזעזע, ואז להמשיך הלאה בעלילה כאילו שום דבר לא קרה? מאוחר יותר הבנתי שזה הכרחי כדי לשקף את ההווי שבו חיה הדמות (האמיתית, לצערי) סיביל.
קראתי ספרים קשים לא פעם ו