פאלאניוק תמיד הפחיד אותי משום מה. אולי זה בגלל האסוציאציה הפאבלובית לבחורות אנורקטיות עם קעקועים אירוניים של חדי קרן שמסתובבות עם "מועדון קרב" בתיק. אולי זה המבט החודר עד כדי בחילה שלו.

מה שזה לא יהיה דבר אחד בטוח- הפחד הזה מוצדק ולאיש הזה אין אלוהים.

עד כמה שניתן לומר שהמסרים שלו פשטניים טיפה, ניהליסטיים באותה מידה כמו שמק-חריף מכיל יותר מדי פלפל (בהנחה שזה פלפל ולא חומר כימי ששורף לך את

רדופים / צ'אק פלניוק

הוצאת זמורה ביתן
שנת הוצאה 2009
מתרגם מאנגלית אורי בלסם
425 עמודים

מה ניתן לומר על הספר הזה? לא הרבה ספרים מצליחים להגיע לפרסום כמו שהוא הגיע אליו. בישראל, בחנויות ספרים כמו סטימצקי, הוא אמנם לא כיכב במיוחד, כי הביקורות בארץ היו פושרות למדי; אבל בחו"ל הוא זכה לפרסום ענק וביקורות טובות, תוך כדי אזהרות מוגזמות לגבי התכנים שהוא מכיל ואף תיאור של התעלפות בעת הקראה של הסיפ

זהו אחד הספרים המזעזעים שקראתי בימי. הספר מתאר בפרטי פרטים דברים שקשה אפילו לתאר כמו קניבליזם ודברים דוחים אחרים. אני מאד אוהבת ספרי מתח ופולחן ופסיכופטיים, אך ספר זה בהחלט לוקח אותך למימד אחר וגם בסוף הספר הוא ממשיך לרדוף אותך בתיאוריו הפולשניים.

בהחלט לא לפני השינה ולא לבעלי לב חלש
ואם יש מישהו בדיאטה... שיקרא קטע מהספר וביי ביי ובתאבון.

בתור אחת שחובבת אימה, יש הבדל בין צפייה בסרט וקריאת ספר – והוא מתבטא בעיקר בקריאה, כאשר אנחנו "מצנזרים" את הזוועה (אם להתחשב גם בעובדה שאנחנו לא באמת יודעים איך כל זה נראה באמת – תודה לאל!!).
הספר היה מזוויע, לאו דווקא מ"איימה" אלא יותר מגועל – והגועל נבע יותר מהַ-למה מאשר הַ-מה (למרות של-מה יש משכל מספיק כבד)...

ה"פילוסופיה" של פאלניוק/מר ויטייר – על ההתמכרות האובססיבית של האנשים/האנושות לסב

ספר שנוי במחלוקת.
אני חושבת שהוא גאוני.
הספר הכי מדהים וגאוני שיצא לי לקרוא. לא דומה לשום ספר שקראתי אי פעם בחיי (ואני קראתי המון ספרים בחיי).

מבעד לתיאורים המזעזעים, המבחילים, המפחידים, הלא-ריאליסטיים, ניתן להבחין ברמת רגישות יוצאת דופן, במציאות נוקבת, מוחצנת. צ'אק פלאניוק צועק בספרו "רדופים" את כל מה שאי פעם ניסינו להכחיש: אנחנו יצורים אנוכיים ומגעילים שחושבים רק על עצמם.
עם זאת, ואולי