לא נעים לומר, אבל סאגת הלקחנים מרגישה קצת מגוחכת בהתחלה. זה קשור לאפיות הזו, אולי; התחושה שדברים צריכים להיות נורא... מודגשים. מוגזמים. דרמטיים. הלקחנים כה קטנים! הבית כה גדול! מעונית כה צווחנית! הררית כה סקרנית! אעעעע בן אנוש!!!!!

וזה יופי, מה שקורה פה; כי העסק הזה נפרם, במשך חמישה ספרים משוגעים לגמרי. מספר ילדים שכולו סיפור אגדה, ברוח מטופשת ואפילו קצת צינית (על הגיבורים שלו, על החיים, על הדר

את סדרת "הלקחנים" שמתי כאן באתר ברשימת "אהובים על ילדי". מרי נורטון לקחה את הסנטימנט הבסיסי של כל ילד לחפש אנשים שהם ממש כמונו רק הרבה הרבה יותר קטנים, יחד עם התחושה הטבעית של רוב המבוגרים שכל המחטים, סיכות הביטחון, בדלי העיפרון, המחקים והכפיות לא סתם הולכים לאיבוד ונעלמים כי אנחנו בעלים של יותר מדי חפצים ורשלנים מכדי לשמור עליהם, אלא שיש מישהו שבאופן אקטיבי לוקח לנו אותם.

"הלקחנים" שהיא המציאה