אוקטובר, עלים ראשונים של סתיו נשרו על אדמת טאיוואן כשסין פלשה. ציר הרשע רוסיה-סין-איראן סוחף את האנושות אל מלחמת עולם שלישית. יוסיריאן חדש מגויס ונשלח אל מותו. מלכוד 22 חי וקיים.

היצירה מגוללת את קורותיו הצבאיים של יוסריאן, בחור צעיר שכל מבוקשו הוא לחיות. הבעיה היא שכולם מנסים להרוג אותו – מדינות הציר, מפקדיו, עמיתיו, חבריו ואפילו מספר רופאים וזונות רחוב.
יוסריאן מוכן למות, אך לא במלחמה, במשא

קראתי את הביקורות פה בסימניה, כולם ללא יוצא מן הכלל כמעט מתייחסים לכך שהספר הזה ״ מצחיק״, ״ מבדר״, ״ כייפי״, וכו׳.
הרב מתייחסים לכך שספר זה הוא פרודיה על המלחמה, ספר אנטי מלחמתי , בעל תובנות עמוקות בנושא הפציפזם....
אני , שבדרך כלל לא הולך עם הזרם, אדון בספר הזה מן הזוית הטכנית שבו .
אני לא מתיימר לנתח אותו לעומק, לחדור לתובנות עמוקות שאחרים לא ראו בספר, פשוט אדון בצד הטכני שלו.
ובכן, מטוסי ה

הרומן עוקב אחר טייסת הקרב הבדיונית 256, שהוצבה באי בדיוני, במהלך שיא מלחמת העולם השנייה. צוות גדול של דמויות מטורפות (גם בגלל המלחמה וגם בגלל שכך נולדו אולי) וחוסר כרונולוגיה תוך שינוי נקודות מבט דרך עיני הדמויות השונות בכל פרק. המחבר ערבב את הסיפורים בצורה מטורפת אולי כדי לגרום לקורא/ת לחוש את חוסר היכולת של הדמויות וכמובן את הבירוקרטיה שבה הפרט הולך לאיבוד.
הגיבור הראשי (נראה לי שאין מי שלא

אני לא כמו רוב הקוראים פה בסימניה. לא שאני בכלל מכירה כאן מישהו אבל תמיד הרגיש לי שאני לא, שאני לא מספיק בתוך העולם הזה של הספרים, שהלוואי שהייתי אבל אני לא.

לא קראתי כבר הרבה מאוד זמן. הייתי מתחילה ומפסיקה ומתחילה ומפסיקה ונוטשת ומחליפה ספר רק כדי ששוב אוכל להתחיל ולהפסיק ולנטוש ולהחליף. הספרים שלי היו מפוזרים במקומות אסטרטגיים בבית בתקווה שזה ידרבן אותי להתמיד בקריאה אבל האמת היא שזה היה אבו

אז תראו. המפגש הראשון שהיה לי עם הספר הזה היה איפה שהוא באמצע שנות ה-70 עת ירדתי לחופשה לחוף ראס מוחמד עם חברתי דאז,ושנינו מתמקמים שם על החול החם ואני שם לב לזוג תיירים שיושבים גם הם ואחד מהם אוחז בספר כיס וקורא בו ולא מפסיק לצחוק. לעיתים צחוקו פורץ והוא נשכב על החול כאחד שאיבד שליטה על עצמו והמראה הקומי הזה נמשך שעה ארוכה. במצב הזה אני מבשר לחברתי דאז שהגיע הזמן לבדוק את פשר העניין. הצגתי את עצמי

בספרייתי שוכנים כמה ספרים שהם טובים עד כדי כך שאני חוזר וקורא בהם שוב ושוב.
כאלה הם למשל שוגון של גיימס קלאוול, גבעת ווטרשיפ של ריצארד אדמס וכמה ספרי מדע בדיוני. כזה הוא גם מלכוד 22 של גוזף הלר.

לפחות לגבי מלכוד 22 הסיבה לקריאה החוזרת והנשנית ברורה - זה ספר מורכב מבחינת כמות הגיבורים ורצף האירועים הקטוע שלו ורק אחרי הקריאה השלישית בערך כבר זוכרים ממנו מספיק כדי להתחיל לחבר קטעי עלילה לתמונה קו

אחד הספרים... אם לא הספר.

אז זהו, זהו אחד הספרים הכי חזקים שקראתי אי פעם ואני ממשיך לחזור ולקרוא אותו אחת לכמה שנים.

וואוו, איפה להתחיל ?

אולי באנקדוטה קטנה - בשיחת הטלפון הראשונה שנהלתי עם מי שתהיה אשתי, היא סיפרה לי שהיא קראה את המילכוד, דבר שהעלה את ערכה בעיני. לבסוף התברר שהחבר הקודם המליץ לה עליו, הוא לא מצא חן בעיניה והיא לא סיימה אותו ושהיא בכלל טיפוס של ג'ין אוסטין, ברברה סטרייסנד

יוסריאן לא רוצה למות. כולם מסביב מתעקשים להרוג אותו: הגרמנים ממטירים על מטוסו אש נ"מ, המפקדים שלו ממשיכים לשלוח אותו לטוס להפצצות, אויביו בטייסת משבצים אותו למשימות מסוכנות במיוחד, חבריו מסכנים אותו באהבת הטיסה שלהם וגם הזונה מנסה להתנקש בחייו.
הספר עוסק בסיפורו של יוסריאן, מטילן בטייסת המפציצים האמריקאית המוצבת באי פיאנוזה שבאיטליה במהלך מלחמת העולם השנייה. הספר עוקב אחרי מאמצים נואשים של יוסרי

תעשו לעצמכם טובה - פשוט תקראו את הספר הזה.
הספר הראשון שגרם לי לצחוק בקול רם תוך כדי קריאה! (עניין מביך במיוחד כשאתה קורא בחברת אנשים... :) )
תשמעו, מה לא נאמר על הספר הזה, "סאטירה קומית מבריקה", "גדול מהחיים", "מקורי" - ואף על פי כן אני חושבת שאתאר אותו פשוט כך : "הנאה צרופה".
אל תחשבו פעמיים, פשוט תתחילו ותראו שלא תירצו להפסיק