כבר עברו מספר ימים מאז שסיימתי לקרוא את הספר הכל כך יפה הזה, ומשהו בי מתקשה לשחרר אותו. ואם תשאלו למה, אגיד לכם שזה הקסם הזה האינטימי שנוצר בין הכותב לקורא. מכירים?

אז כזה!

כשפאולה, רופאת ילודים במחלקת טיפול נמרץ בבית חולים בברצלונה, פוגשת את בן זוגה לחיים-מאורו, בעל הוצאה לאור, במסעדה על חוף הים לארוחת צהריים, היא לא יודעת שאחרי הארוחה הזו חייה יתהפכו על פיהם.

באותו היום איבדה פאולה את מ

ספויילר: הספר לא מדבר על צמחים. וחבל שכך, כי ציפיתי.
על מה כן הוא מדבר? על מה זה לאבד בן זוג. כל התהליך של האבל, של השנה הראשונה, פרוס כאן כסיפור.
הספר הזה הדגיש לי כמה אדם הוא בודד במסלול חייו, וכמה לאנשים אחרים יש כח לתת כתף כשצריך, לנחם, ולתת חיזוק לנפש להמשיך הלאה ולקום מהצער.
קריאה נעימה

פולה מתאבלת לאחר שספגה יותר מאובדן אחד: מותו של בן זוגה, ואבדן האיש שלה, מאורו, זמן קצר לפני מותו בפועל. שכן בדיוק בבוקרו של היום בו הוא נהרג בתאונת דרכים מאורו מספר לפאולה שהיחסים ביניהם הסתיימו ויש לו מישהי אחרת.

כעת היא מנסה להתנהל בחייה כרופאת ילודים וכאישה שאיבדה את בן זוגה. מעט מאוד אנשים יודעים שמאורו בישר לה ברגע האחרון שהוא מסיים את מערכת היחסים ביניהם, ולכן כולם מצפים שהיא תתאבל על מו