חמשים גוונים של אדום

קראתי לאחרונה על ארטמיזיה ג'נטילסקי, ציירת בתקופת הרנסנס, שהייתה ידועה בציוריה הבארוקיים. אחת מגיבורותיה, היא לוקרציה, אצילה שנאנסה והחליטה לשים קץ לחייה, ובכך למחות את הבושה ומכאוביה. היא מניפה סכין בוהקת, שעוד רגע תפלח את חזה.

הציור של ארטמיזיה, מבטא חווית אונס אכזרי שהיא עצמה עברה כנערה. בניגוד לגיבורת ציוריה לוקרציה, ששמה קץ לחייה, ארטמיזיה בחרה בחיים, להיות ציירת

לכאורה ספר קופצני בזמנים, באירועים ובציורים.
בסוף הספר מתקבלת תמונה מלאת דילוגים של חיים משותפים של דיאגו ריברה ופרידה קאלו על מכלול חייהם: אהבותיהם בתוך ומחוץ לנישואין, המנועים שדחפו אותם לצייר ולהניע אחד את השני.
דייגו הוא מנוע אומנותי, הוא מתמסר למשימה ונושא הציור מרגע שהוא מקבל את המשימה, בעבודה רציפה ואינטנסיבית, עד לסיומה. הוא אינו שועה ל"עצות" ולביקורת למעט זו של פרידה, אשתו הקבועה למעט