סמדר שיר כתבה סיפור מושקע על יהודי בולגריה ביפו בשנות ה 50 במדינה.
אי אפשר שלא להרגיש שאתה ממש חלק מהחוויה, מהריחות, מהאנשים ...
סיפורה של שריקה מובא לנו כל פעם בשני מישורים:
1. זיכרונותיה מהילדות הענייה שלה אך המאושרת ביפו יחד עם שכנים ססגוניים ומשחקי רחוב של ילדי השכונה
2. ההווה. כאשר היא כבר סבתא, אלמנה, שמספרת את זיכרונותיה.
לכל אורך הספר המישורים האלה מתחברים יחד. אין חלוקה ברורה של פרקים בי

זה ספר טוב, הוא ריגש אותי מאוד. הוא מתחיל בצורה קצת איטית, אבל הוא גם לא יכול היה להתחיל אחרת.
הסיפור מובא לנו מנקודת מבטה של שריקה לוי, בולגריה בת בולגרים, כמעט בת 60, ואולי לקראת המעבר אל תוך העשור החדש חושפת לפנינו את סיפור חייה מאז היותה ילדה ביפו של פעם ועד היום, במגדל היוקרתי שבו היא חיה לבדה לאחר שהתאלמנה ובתה היחידה מתנכרת אליה.
הסיפור שלה נחשף דרך העיניים של הילדה שהיתה ולאט לאט, אחרי

קורותיה של העדה הבולגרית, ביפו, בשכונת ג'באליה על פסיפס האנשים בתוכה, התרבות שהיא הביאה, עולמה החילוני למחצה, מקהלת צדיקוב וכמובן מכבי יפו והספונסר הרוחני שלה, הרב בכר שנסע בשבת למשחקי כדורגל, הם גיבורי הרקע למשפחת לוי וקורותיה.
בתקופה של שנות החמישים והשישים, ג'באליה היא מיקרוקוסמוס של ישראל. עולים ממקורות שונים וערבים חיים יחד. למשפחת לוי, שתי בנות, אסתריקה ושריטה. מרכז עולמם היא מקהלת צדיקוב