סמדר שיר כתבה סיפור מושקע על יהודי בולגריה ביפו בשנות ה 50 במדינה.
אי אפשר שלא להרגיש שאתה ממש חלק מהחוויה, מהריחות, מהאנשים ...
סיפורה של שריקה מובא לנו כל פעם בשני מישורים:
1. זיכרונותיה מהילדות הענייה שלה אך המאושרת ביפו יחד עם שכנים ססגוניים ומשחקי רחוב של ילדי השכונה
2. ההווה. כאשר היא כבר סבתא, אלמנה, שמספרת את זיכרונותיה.
לכל אורך הספר המישורים האלה מתחברים יחד. אין חלוקה ברורה של פרקים בין העבר להווה ואולי זה גם קסמו של הספר אם כי זה גם קצת מצריך ריכוז בקריאה.
רוב הספר בעצם מספר את זיכרונותיה כילדה ואת הקושי שפקד אותה: עוני, אבא שנעלם ולא ברור לאן, אחות גדולה מרוחקת שמהווה מודל לחיקוי בלתי ניתן להשגה, שכנים מורכבים וגם סודות שמובאים לנו דרך התבוננות של אותה ילדה קטנה וחכמה שהיא.
הביקורת היחידה שלי על הספר היא באופן חלוקת היחס בין התקופות. אני הרגשתי כי יש עשרות עמודות מיותרים יחסית לעומת הצורך בעוד עמודים שקצת יסגרו את הקצוות בסוף ויותר יעמיקו בדרך שהיא עברה לאחר שכבר התבגרה.
המון שאלות נשארו פתוחות עד ממש העמודים האחרונים של הספר ואז היתה תחושה של מהר מהר לסגור הכל... אבל רגע... למה פה לא צריך להתעמק ולהרחיב?
יחד עם זאת הספר מאוד קריא...מושך... מרגש.
אפילו דמעתי ממש בסופו כי אי אפשר שלא להתחבר לדמויות אחרי שאתה מכיר כל כך הרבה מהן.
ספר מיוחד ונוגע ללב














