סוחף, מרתק, מעורר מחשבה. מאחר שאני אדם עסוק שקורא רק בערב ואז נוטה להרדם אחרי כמה שורות, היה לי קצת קשה לקרוא ספר עם 640 עמודים צפופי שורות. אז קראתי קצת-קצת ופתאום מצאתי את עצמי מהרהר באמצע היום בסיפור, מסתקרן, מדבר עליו עם אנשים ורוצה לחזור הבייתה להמשיך. חוץ מזה שהדמויות בספר מרתקות, העברית המיוחדת הופכת את עצם הקריאה לחוויה מעניינת בפני עצמה. אחד הספרים שכנראה לא אשכח אף פעם.

מאד רציתי לאהוב את הספר וקראתי אותו עד סופו. נהינתי מסגנון הכתיבה ומאוסף הדמויות הססגוני אבל בסופו של דבר יצאתי מהספר ברגשות מעורבים. כן טוב? לא טוב? לא יודעת.

יש קטע כזה בארץ שבו צעירים ישראליים מדור הביניים (30 פלוס ככה) מתחילים לתהות למה אנחנו בעצם פה, והאם אנחנו הולכים לכיוון הנכון, ואולי הכל טעות. "הכל" שהוא ספק ציונות ספק קיום בכלל, והוא מתבטא במגוון צורות. אחת מהן היא המחאה החברתית המהוללת והמתפוגגת של הקיץ שעבר; דרך אחרת היא כמובן ספרים מכל המינים. דוגמה אחת היא הוואנאבי "נוילנד" של אשכול נבו, שיותר ויותר נראה לי כמו קשקוש טרחני וקורא פשוט לוותר על הכל ולהתחיל מחדש. דוגמה קצת יותר מוצלחת היא הספר הזה של אמיר גוטפרוינד, שחוזר לאנשים שהתחילו פה ומנסה לספר את "סיפורם של אלה שנשרו מהנרטיב הציוני הרשמי". אממה, כמו כל טקסט שמכיל את המילה נרטיב גם הספר הזה כתוב די בטרחנות ועולה ממנו תחושה יללנית ומעצבנת.

גיבורי הספר (הראשיים, בכל אופן), הם חיים אברמוביץ', מין גביר מטעם עצמו שמנתק קשר עם המדינה והציונות ומנהל מדינה פרטית משלו, ויחזקאל קליין, לוחם מחתרת שנאבק כל חייו בעלבון הישכחותו מהזיכרון הכללי ומוצא נחמה במנהיגים מתים שעצמותיהם מועלות ארצה. בין לבין יש עוד שפע של דמויות הזויות, כל מיני עולים חדשים שלא נקלטו וניצולי שואה שלא התגברו על המשבר, שדרכיהן מצטלבות בטבעיות יותר ופחות. יש כמה דמויות מעוררות הזדהות, כמו התימני שאימץ לעצמו השכלה ושם גרמני ומתכתב בסדירות עם אלברט איינשטיין במכתבים נוגעים ללב, אבל הרוב די מציק. הדמויות מתאמצות מדי להיות מיוחדות, מפתיעות, פנטזיונריות (על הכל נושבת רוחו של מאיר שלו) והמסקנות מנסות מדי לזעזע את עולמו של הקורא. הפרקים קופצים קדימה-אחורה בלי סוף ובעיקר הרעיון שעומד בבסיסו של הספר עצבן אותי. אז נשמטתם מההיסטוריה, אז מה. זאת דרכה של היסטוריה- היא זוכרת רק בודדים, ואנחנו לא חיים כדי שייזכרו אותנו, ובטח לא משתתפים במפעל הציוני או מה שזה לא יהיה בשביל דף באלבום ניצחון.
גטופרוינד כן יודע לכתוב, מתחת לכל זה, אבל כל הניסיון והמאמץ ליצור ספר מיוחד וחתרני טשטשו את כישרונו, וחבל.

מכל הספר, הפרק האחרון מצא חן בעיניי: "הנה, זוהי תכליתה של הציונות: שנהיה נשכחים, שלא יהיו בעולם לא אוהבי יהודים ולא שונאי יהודים. לא אנטישמים ולא פילושמים. שנהיה עם, עם סתם כך, בלי אוהבים בלי שונאים. ובתכלית הקיצור, עם בארצו...".

נו, אולי בפעם אחרת.

אמיר גוטפוינד הוא מסוג האנשים האלה, שכשהם מתים, העולם באמת מאבד אחוז ניכר מהכישרון והיופי שבו. יש אנשים שבאמת מרכזים אצלם אחוז ניכר מהכישרון של האנושות וזה לא פייר. קפיטליזם טהור: אדם אחד לא קיבל כלום ואחר קיבל כל כך הרבה. מעין ביל גייטס של הכישרון. אולי צריכה לקום תנועה חדשה, סוציאליזם של המוח.
קודם כל, ההומור הדק והמחודד. בגילי המופלג, אני מרגישה שכבר מיציתי את כל הבדיחות, טחנתי את כל הז'אנרים, עוקצנות וציניות דוחות אותי בעיקר (יש איזה מין טרנד כזה של כתיבה אכזרית, עוקצנית ופוגעת שאמורה להיות מצחיקה. אותי זה בעיקר דוחה. למה רוע מצחיק אנשים???). סלאפסטיק מעולם לא הצחיק אותי. אפילו לא כילדה. בספרים של אמיר גוטפרוינד אני מוצאת את עצמי צוחקת בקול רם, גם בקריאה שנייה.
משפט כמו "הוא קצת פג תוקף מצד המחמירים, אבל באופן כללי ממש בסדר" (שמזכיר לי את הדבש של הבננה אצל סבא שלי, שבכל ימי חייו מעולם לא זרק מוצר חלבי לפח. גם אחרי שפסק שהוא מקולקל, לאחר רחרוח קפדני ובדיקה שמכון התקנים לא היה מתבייש בה, מצא מה לעשות בו כדי לא לזרוק).
או תיאור של דמות קמצנית במיוחד, סבא שהיה מוהל את הסבון במים שוב ושוב, "תהליך שסופו במים המשוכנעים שהם סבון".
או האיש שנוהג "מתוך ראייה רחבת לב של מרכז ושוליים",
או תיאורי המסעדן הקמצן באחוזות החוף..
שנית, האיש פשוט היה אמן של מילים. המשפטים שלו מורכבים, מסתלסלים סביב וחוזרים להתחלה, כמו מנגינה.
הוא ידע לצייר התרחשויות, רגשות, מחשבות. כשקוראים סצנה של אמיר גוטפרוינד, לא רק "רואים" מה קורה, רקע, נוף וכו'. ממש מרגישים את מה שהדמויות מרגישות, רואים כל שינוי קטנטן בהבעת הפנים שלהן, כל תזוזה של שריר, או נים מנימי הנפש.
שלישית, היתה בו אהבת אדם מופלאה והדמויות שלו, גבוליות ונלעגות ככל שיהיו, תמיד מתחבבות על הקורא. פשוט בלתי אפשרי לשנוא/ לכעוס על דמות שלו. אפילו כשהוא מדבר על דוד בונהופפר, שמביא לאנשים הביתה מקרי סעד, כדי שיאכסנו אותם ליומיים-שלושה, אבל ביחידות זמן בונהופפריות, ומקרי הסעד הללו עושים מעשים בלתי נסלחים (למשל, זה שכפה התבגרות בטרם עת על אחת מבנות הבית), ועדיין מתואר באהבה ובחיוך, למשל, איך קיבל בתרומה חולצות ישנות של בית"ר, וגילה שהרבה יותר קל לשווק את הנזקקים שלו כך.
לכלל הזה יש יוצא מן הכלל: דמויות של נאצים וצוררים.

כל היופי והטוב הזה, שופע בהעולם אחר כך. כל כך נהניתי מקריאת הספר, שממש לא רציתי שיגמר. העולם אחר כך פחות מתמקד בעלילה, למרות שהוא מתאר הרבה התרחשויות, ולא מדובר בסיפור זורם, הסיפור עומד בעיקר על הדמויות שלו ועל ההסטוריה שסביבו. ההיסטוריה היא לא ממש חלק מהסיפור, אלא מעין תפאורה שמקשטת אותו.
האהבה לארץ והחשיבות של החזון הציוני בעיני אמיר גוטפרוינד, לצד ביקורת דקה על עסקנות ומאכערים ועל בירוקרטיה, הן משהו שפשוט זורם החוצה מהספרים שלו. היתה לו מעין הבנה כזו של ישראל והציונות, מעין פיכחון של אדם מבוגר שכבר הבין דבר או שניים בחיים. משהו שמצפים מאדם בגיל הרבה יותר מופלג ממה שהוא זכה להגיע אליו. אקורד הסיום של העולם אחר כך פשוט החמיץ את הלב באמת הנוגה שלו על מטרת הציונות.
טוב, יצא לי קצת פיוטי, אבל בשורה התחתונה, אני פשוט נהנית לקרוא את הספרים שלו.

ספר בינוני מבחינתי, של סופר שאת ספריו האחרים - "שואה שלנו" ו"בשבילה גיבורים עפים", אהבתי.
אהבתי את הספרים בגלל הסיפורים שהובאו שם ויכולתי להזדהות עם חלק ניכר מהדמויות הצעירות בארץ ועם מעשיהן. אפילו צל של תחושת זרות לא הייתה לי עם סיפורי השואה. והדמויות - שבעזרתן הובאו סיפוריהם של הניספים, נכנסו לתודעתי בצורה חלקה, כאילו מכר שלי מספר לי את סיפורו האישי, אצלי בסלון, על כוס קפה.
ודאי תאמרו: אוקיי, מה מעניינים אותנו הספרים האחרים, הרי אנו עוסקים בספר אחר, ומה דעתך עליו?
אז זהו, אפילו חלק קטנטן מה'קליק' שנוצר ביני לבין הנ"ל, שכה נהניתי מהם, ושגרמו לי להזדהות אתם – מקומו של החיבור בספר הזה נפקד, וחבל.
שום כלום, נאדה !
סתם אוסף של דמויות שהקשר שאמור להיות ביניהן – לפי מהלך הסיפור, רופף ומלאכותי ופשוט נדמו בעיניי לשתי ספינות השטות בסמיכות, וברגע שהחליטו שברצותן להיצמד – נכנסו לפעולה המצוֹפים הרכים התלויים על הדפנות, שלא אפשרו זאת, ואף הרחיקו את הספינות האחת מרעותה.
ואין חבל בנמצא, כדי להצמידן יחד...
והסיפורים? כאן המצב לא משתבח, וכמעט כולם ב"רמה" שמצאתיה כילדותית (מצטער, אמיר) וממש, אבל ממש, לא מעניינים, ושאולים מה- Nowhere.

גם הכותרת הבומבסטית שאמורה להראות את העולם שלנו, קצת אחר כך - אחרי הבניה המסיבית שתהיה כאן, עם החלוצים – ממש לא שבתה את לבי, ולא גיליתי את מכמניה, ולצערי גם לא הוסיפה טעם לתבשיל הבינוני.

אבל (אוי, כמה טוב שישנה המילה הגאונית הזו) עם כל שכתבתי ישנם גם קטעים נפלאים, כמו: הראשון, סיפורי 'היהודי הנודד' (הצמח) שממנו ניתן לעשות הקבלה על חיינו.
והשני, סיפור המצפן. הוא היחידי שכבש אותי ובחרתי להביאו בפניכם:
יום אחד רכש לי דודי האהוב מצפן קטן ולימד אותי למצוא כיוון הצפון. לכל מקום שהלכתי נשאתיו אתי, וראשית דבר ביררתי היכן הוא הצפון. בכל מקום הראתה המחט היכן הצפון. בבית הספר, בגן המשחקים, בחדרי, בחנותו של אבא. ובביקורו הבא חד לי דודי חידה. שאל אותי: ואם תעמוד ממש על הקוטב המגנטי הצפוני, להיכן תצביע המחט?
השאיר אותי חסר אונים, מוחק כל תשובה שעלתה בראשי, עד שהודיע לי – שם, בקוטב, המחט תשתגע. תצביע מעלה, מטה, הצידה, לכל מקום. יפה המצפן להראות את הצפון בכל מקום עלי אדמות חוץ מהצפון עצמו.
כך אמר לי דודי. ומה הנמשל?
כמה קלה הייתה הציונות כשכל כולה הייתה כיסופים לציון. בכל מקומות הגלות, בפולין וברוסיה ובתימן ובמרוקו הראתה המחט היכן הכיוון, מה נדרש לעשות. אבל מרגע שבאנו לכאן, לציון, השתגעה המחט, כאן נכון, שם נכון, והכל סחרחר...

והדבר הכי יפה, מבחינתי, והעובר לכל אורכו של הספר, היא העברית המיוחדת, היפה ומלאת ההומור שגוטפרוינד מצליח בעזרתה לספר את הסיפורים – ולולא הם, לא הייתי צולח את הספר המשעמם.
ואולם, בשורה התחתונה, למרות "היהודי הנודד", סיפור המצפן וכאמור, העברית המשובחת ומלאת ההומור – ממש לא התלהבתי.
בינוני, לא מעניין.

לפני הביקורת, וידוי אפל:
מוכנים?
הנה זה.
לא כל כך אהבתי את שואה שלנו.
לא שלא הכרתי בכשרונו של גוטפרוינד, לא שהספר לא היה קריא ומרתק, אבל בסופו של דבר, לתחושתי, היה בו מסר. פשטני ובנלי משהו, בעיני, באופן שלא הולם ספר "גדול" מסוג הספר הזה.
אולי בגלל זה הרבה שנים לא קראתי שום ספר אחר של גוטפרוינד.
אבל הספר הזה היה על המדף בבית של ההורים, והייתי זקוקה לחומר קריאה בדחיפות.

אי אפשר שלא להתרשם מכשרונות של גוטפרוינד, מהאופן בו הוא משתמש בשפה כדי לשחזר את אווירת הימים ההם - ימי ראשית הציונות, ימי המדינה שבדרך, שנותיה הראשונות של המדינה - מצד אחד, וכדי ליצור מרחק אירוני מאותם הימים והפאתוס שהיה מקובל בהם מצד שני. מההצטלבויות וההקבלות בין העלילות והדמויות השונות וההזויות משהו.

גלריה של דמויות נפרשת בפני הקורא, דמויות מוזרות, קיצוניות, בודדות וחריגות עד כדי גיחוך.
הכריכה האחרוית טוענת שזהו "רומן הומניסטי במלוא מובן המילה".
אני מודה שאני לא בטוחה מה זה אומר, אבל מוזר לי שרומן הומניסטי מכיל כל כך הרבה דמויות שהתחושה החיובית ביותר שהם מעלים בי כקוראת היא חמלה מהולה בדחיה מסויימת.
הכריכה האחורית טוענת גם שזהו ספרם של מי "שנשמטו מן הנרטיב הממלכתי" מה שגרם לי לחשוב שמדובר בדמויות אפרוריות שלא הותירו חותם על ההיסטוריה, אלו שנכשלו, אולי, או שלא היו חשובים מספיק.
למעשה, מדובר בדמויות קיצוניות למדי, בחריגותן מן המיינסטרים הציוני, בשפיותן המוטלת בספק. הגיבור הראשי הוא, אם לומר בפשטות, בוגד. מוכר נשק לערבים לפני קום המדינה, חותם על הסכמים עם ארצות ערב למקרה של הפסד במלחמת ששת הימים. הספר, כמובן, מאמץ נקודת מבט מתוחכמת הנותנת מקום לנרטיבים שונים ואינה מחבבת מונחים כמו "בוגד".
נשים, אגב, כמעט ואינן קיימות בספר כדמויות עצמאיות. לרוב הן מתוארות דרך עיני הגברים הרואים בהן דמויות נחשקות יותר או פחות, עלובות יותר או פחות. כי זהו אולי ספרם של מי שנשמטו מן הנרטיב הממלכתי, אבל אם הן במקרה נשים - אז שימשיכו לחכות ( הנה, סיימתי את הפיסקה הזו בלי לומר את המילה החפצה... ואם כבר חרגתי - אז קשה שלא להיזכר בהקשר הזה ב'אדום עתיק' הנהדר של גבריאלה אביגור-רותם שעוסק גם בנושא הזה, של מקומן של נשים בסיפור הציוני).

ורק בסוף הספר, כשמגיע הפרק האחרון הנקרא "שנהיה נשכחים" בו מגיעה אחת הדמויות למסקנה על מטרתה של הציונות:
"כן, כן. זו תכליתה של הציונות, שנהיה נשכחים... שנהיה עם, עם סתם כך, בלי אוהבים, בלי שונאים. ובתכלית הקיצור, עם בארצו..."
מגיעה התובנה שאולי זוהי מטרתו-אמירתו של כל הרומן: לספר את סיפורן של דמויות השוליים, הקיצוניים, המשוגעים, האנטי, הבוגדים, המתאבדים, כי הם-הם ההוכחה להצלחת המפעל כולו: אם מספרים רק סיפורי גבורה וחלוציות לתפארת, אם מספרים רק את סיפורם של הבלתי נשכחים, המופלאים - הרי טרם הגענו לנורמליות המיוחלת.
אם יש לנו כל מיני טיפוסים מפוקפקים, הזויים, נכשלים ונשכחים - הגענו להצלחה המיוחלת...
והופ, הנה עוד מסר.
ואולי לא?
ואולי הסוף הטרגי של הגיבור הראשי, העקרות, המוות, הדעיכה, אולי הם אומרים שאין כאן מקום לנשכחים, שטרם הגענו לנורמליות וספק אם אי פעם נגיע?
לא יודעת אם משהו מזה קולע ל"כוונת המשורר", על כל פנים - זהו ספר שנהנתי לקרוא, כתוב בכשרון רב, ובכל זאת - לא אהבתי אותו.
האם זו המלצה או דיס המלצה?
תחליטו בעצמכם.

מאוד אהבתי את הספרים האחרים של אמיר גוטפרוינד: "בשבילה גיבורים עפים" ו"שואה שלנו" שהוא אחד מהספרים האהובים עליי.
הכרתי מראש את הצורך לצלוח את ה100-150 עמודים הראשונים ואת ריבוי הדמויות.
אבל את הספר הזה- לצערי, לא הצלחתי לצלוח. יותר מדי דמויות, שהפעם לא התחברתי אליהם.
חבל.

ספר שבהתחלה קצת ייגע אותי, אבל לאט לאט ככל שהעמקתי בקריאה לא יכולתי להתנתק ממנו, ואפילו נקשרתי לדמויות ההזויות שמתאר הסופר ברוב כשרון. לא פעם אחת מצאתי את עצמי מתפוצצת מצחוק תוך כדי קריאה. אז נכון שהעלילה לא זורמת כמו בספריו האחרים של גוטפרוינד, אבל הכתיבה לעילא ולעילא.

מופלא נהדר. מעט מבלבל בתחילה אבל סוחף לתוכו כמו מערבולת.