הספר הזה הוא מחווה להומניזם דווקא משום הוא מתאר את העדרו בצורה כה משכנעת. חוסר אנושיות זה הוא דווקא התכונה הרווחת בקרב בני אנוש – האם זהו פגם מולד או שנסיבות חברתיות-כלכליות גרמו לשכיחות הרהב שלה בקרב אותם בני אנוש?
הספר הזה הוא מחווה ל-João Baptista da Silva Leitão de Almeida Garrett, שחי בין השנים 1799-1854, מחשובי הרומנטיקנים הפורטוגלים ומי שנטל חלק בהפיכה הליברלית בפורטו ב-1820. מריה אלמיידה, בתו של אותה אלמיידו גארת, מונצחת בסיפור של סראמאגו. ציטוט מדבריו של אותו אלמיידו גארת מובא בתחילת הספר: "ואני שואל את הכלכלנים הפוליטיים, את המורליסטים, אם הם כבר חישבו את מספר היחידים שיש הכרח לגזור עליהם דלות, עבודה חסרת פרופורציה, דמורלזיציה, ילדות עשוקה, בערות נתעבת, מצוקה מוחצת, מחסור מוחלט, כדי לייצר איש עשיר אחד"?
הסיפור מגולל עשרות שנים, מתחילת המאה ועד לאחר המהפיכה הדמוקרטית, באחוזה רחבת ידיים במחוז נידח בפורטוגל. סראמאגו עושה שימוש במילה לטיפונדיה, אחוזה שהוענקה על ידי המלך לתקיף מקומי שהורישה לצאצאיו במשך מאות בשנים. אכן נראה כי דבר לא משתנה באותה לטיפונדיה מאז כינונה לפני מאות בשנים. שתי מלחמות עולם מעוררות אך הד קלוש ורחוק בקרב האיכרים הבערים והמנוצלים שרובם מעולם לא יצאו מתחומי האיזור. האב אגמדש, אותו נציג הכנסיה מתאר ברגע של גילוי לב בבית אדוני האחוזה את חיי האיכרים הנשלטים על ידי "השילוש הקדוש": "...בלעדינו, בלי הכנסיה והלטיפונדיה, שתי דמויות מהשילוש הקדוש, והשלישית בו היא המדינה, יונה צחורה שבצחורות, בלעדינו איך הם היו מפרנסים את הנשמה ואת הגוף, ובבחירות, למי הם היו נותנים, או למי אנחנו היינו מעבירים, את הקולות שלהם....". אכן, על פי סראמאגו, שלושת הגופים הללו הם אלה המנציחים את שעבוד העמלים. גם כאשר נופלת בסופו של דבר הדיקטטורה של סלאזאר ופורטוגל הופכת לדמוקרטית דבר לא משתנה בכל הקשור לקיום החומרי של העמלים.
הסיפור עוקב אחר ההתרחשויות בכפר הקטן מונטה לאוורה דרך ארבעה דורות של משפחת מאו-טמפו (מזג אוויר רע). הסיפור כתוב בסגנון היחודי לסראמאגו: העלילה מתקדמת ולמספר החיצוני ניתנת יד חופשית להקדים לעיתים את המאוחר, להוסיף תובנות החורגות מהסיפור המיידי. היצירה אינה מסתירה את המסרים הפוליטיים: את מלחמת המעמדות; את הצורך שבסולדיריות עממית ובעצם במהפיכה כדי לשים קץ ליחסי השעבוד. שאם לא כן "...אדמה מחולקת בין הגדול ביותר לגדול , או רצוי יותר, מחברת את הגדול ליותר גדול, בעקבות רכישה, למשל, או ברית, או גניבה מתוחכמת, או פשע בלא כחל ושרק, הירושה מהסבים שלי ומאבי הטוב, מנוחתם עדן. דורות נדרשו כדי להגיע לזה, מי יפקפק שכך יהיה עד קץ הדורות"?
סראמאגו מתאר באופן משכנע ומלא חמלה את כל האיכרים קשיי היום ובני משפחותיהם החיים בעוני נורא, בבערות איומה וללא תקווה. מנגד שכבה דקה של ממון-שלטון-כנסיה ולצידם משטרה חשאית אכזרית ומתוגמלת היטב כדי להנציח את הסדר הקיים ואת החיים הנוחים והטובים. מטבע הדברים שבחברה כזאת יקומו קוראי תגר על הסדר הקיים והשילוש הלא קדוש (בעלי רכוש, כנסיה ומדינה) יגיב כי הרי מדובר במלחמה על הבית.
התיאורים של סראמאגו נפלאים והכתיבה האסוציאטיבית מרתקת, אם כי לפעמים קצת מקשה על מעקב אחר העלילה, אבל לעלילה, כסיפור חסר מוסר השכל פוליטי, אין זכות קיום בפני עצמה.
במהלך הקריאה לא יכולתי שלא לחשוב עד כמה דבריו אלמיידה גארט זוכים לתיקוף מחדש ב-SWEATSHOPS ברחבי העולם השלישי, המנוצלים נשארים אותם מנוצלים, אפשר שצבע העור או שפת הדיבור שונה. המנצלים נעשו מתוחכמים יותר אבל בסופו של דבר (כמעט ו)אין חדש תחת השמש.
השורה התחתונה: סיפור מעניין מלא בתובנות גם אם לעיתים לוקה באידיאליזציה של הסולידריות העממית. מומלץ מאד.
