ממרן עד מרן מאת בנימין לאו הוצאת ידיעות אחרונות.
המחשבה הראשונה שעלתה לי בקריאת הכותרת הייתה "ממשה עד משה לא קם כמשה", ממשה רבינו עד הרמב"ם.. והרמיזה כאן גדולה.
התואר מרן משמש ככינוי לרבנים מקובלים במיוחד, שמכונים גדולי הדור. האדם הידוע ביותר הנקרא בתואר מרן הוא הרב יוסף קארו שנולד ב-1488 והיה מגדולי הרבנים ופוסקי ישראל בכל הדורות שחיבר את השולחן ערוך והבית יוסף והוא המרן הראשון שבכותרת הספר.
המרן השני מתייחס לרב עובדיה יוסף שנולד ב-1920 ונפטר ב-2013. הוא היה פוסק ומחבר חרדי ספרדי, כיהן כרב הראשי הספרדי בשנים 1983–1973 והיה מנהיגה הרוחני ונשיא מועצת חכמי התורה של מפלגת ש"ס מאז הקמתה. כמו-כן הרב עובדיה יוסף קיבל ב-1970 את פרס ישראל לספרות תורנית ובכלל הוא נחשב בעיני רבים כבכיר הרבנים הספרדים בדורו וכונה בפי תלמידיו "מרן" ו"פוסק הדור".
כותרת המשנה של הספר היא "משנתו ההלכתית של הרב עובדיה יוסף" ואכן, לא מדובר בביוגרפיה טהורה על קורות חייו אלא על התפתחותו התורנית והשתקפותו מבעד לדפי ספריו הרבים. בספר זה אנו נעקוב אחרי התחנות העיקריות בחיי הרב עובדיה יוסף שמתחילות בחייו כתלמיד ישיבת "פורת יוסף" דרך שליחות רבנית בקהיר, הרב הראשי בתל-אביב וכרב הראשי הספרדי.
בגיל 9 כבר כתב הערות על הספר "ראשית-חכמה" שנכתב במאה ה-16 ובגיל 12 כתב את ספרו הראשון יחד עם שני חבריו (מחברת ובו חידות וקטעים שהועתקו משני ספרים אחרים).
חשוב לציין שהציבור הרחב מכיר את הרב עובדיה בעיקר על הקמתה של תנועת ש"ס בשנות ה-80 ומאז שהפך גם לאישיות פוליטית הוא נחשף לביקורת רבה מהעולם החילוני וזכורות כל מיני פסקי הלכה שצרמו לאוזן הציבור שאינו תורני. עם זאת מתוך הספר אנו נלמד שהמשקל הסגולי הגדול ביותר באישיותו של הרב עובדיה יוסף נובעת ממשקלו בעולם ההלכה ודמותו העיקרית הנחקקת צריכה להיות "איש-הלכה" ופוסק הדור.
מה שבוער בעצמותיו והקוד הבסיסי ביותר של הרב עובדיה טמון באמירה "להחזיר עטרה ליושנה". אם נשאל את הציבור הרחב לדעתו על המשפט הנ"ל – במקרה הטוב הוא יבין זאת כקריאה חברתית להחזיר את הגאווה לעדה המזרחית. אולם האמת היא שמדובר במשאלת לב של הרב להחזיר את המרן הראשון מהכותרת ל"מרא-דאתרא" של ארץ ישראל, דהיינו, שפסקי ההלכה של המרן הם אלו שיקבעו בארץ-ישראל.
להלן רקע קטן להבהרת הדברים.
ארבעה טורים הינו קובץ פסקי הלכה שכתב רבי יעקב בן אשר (1270-1343) שכונה מאז בעל-הטורים. ספר זה מסכם את כל ההלכה הנהוגה מתקופת החורבן עד כתיבת הספר.
רבי יוסף קארו שהוזכר מקודם חיבר במשך כ-20 שנה את החיבור בשם "בית-יוסף" שקיבל את השם "השולחן ערוך". זהו ספר הלכה שנכתב בצפת בשנת 1563 ונדפס לראשונה בוונציה במהלך שנת 1565. הספר "שולחן ערוך" מתבסס על שלשת "עמודי ההוראה": הרי"ף - רבי יצחק בן יעקב אלפסי (1013-1103) , הרמב"ם - רבי משה בן מימון (1135-1204) , הרא"ש - רבי אשר בן יחיאל (1250-1327).
יהדות אשכנז התנגדה להחלטה של רבי יוסף קארו להישען רק על שלשת "עמודי ההוראה" שהזכרתי מקודם ורצו להסתמך גם על התוספות שהם בעצם כ44 רבנים (כגון: הרשב"ם, רבנו תם ועוד..) שבמשך 200 שנה כתבו פירושים על התלמוד הבבלי ועל פירושי רש"י.
רבי משה בן ישראל איסרלישׂ (1530-1572) שנודע בכינויו הרמ"א, היה פוסק, ראש ישיבה, פילוסוף. וגדול פוסקי אשכנז במאה ה-16. הוא אסף וליקט גם ספר שמרכז את הפסיקות אך כאשר גילה שרבי יוסף קארו הקדימו בכך הוא ערך את הגהותיו על השולחן-ערוך בספר שנקרא "מפה" שמרכז את המנהגים האשכנזים.
במקביל רבי יצחק לוריא בן שלמה (1534-1572) המכונה האר"י הקדוש שהיה גדול מקובלי צפת במאה ה-16 הוגה שיטה חדשה בקבלה הנקראת על שמו "קבלת האר"י". תלמידיו החלו להפיץ את תורתו ופסיקתו מתוך עולם הקבלה בהתייחס לפירושי חז"ל וכוונות המצוות וכד'.
חכם יוסף חיים מבגדאד המכונה "הבן איש חי" (1835-1909) היה מקובל, דרשן ואחד הפוסקים הבולטים בקרב יהדות ארצות האסלאם. דרך הפסיקה שלו הייתה ייחודית ובניגוד לשיטה המקובלת לפסיקת הלכה, שהתבססה בעיקר על השולחן ערוך והאחרונים, הוא פסק גם מתוך תורת הנסתר, הקבלה ושילב את תורת האר"י.
אחרי שהבנו מה קשים חייו של פוסק כיום בדורנו והבנו את השתלשלות והתפתחות הפסיקה בדורות האחרונים, נוכל להעריך את עוצמתו של הרב עובדיה יוסף. הוא החליט לקחת על עצמו לנסות ולשנות מנהגים שהביאו עימם יהודי הגולה בחזרתם לארץ ושעליהם לקבל את פסיקתו של הרב יוסף קארו לפי פסיקותיו בשולחן ערוך וזאת בעצם חזרת העטרת ליושנה.
אך לקורא הספר מתגלה עולם שלם של פסיקות ולאט לאט אנו מגלים בעזרת הסופר, הרב בנימין לאו, שאין מדובר רק על שחור ולבן וההחלטה שהפסיקות מחויבות רק כבדרך השולחן ערוך אינן מעוגנות במציאות פסיקותיו של הרב עובדיה יוסף. בנקודה זאת אנו מגלים את גדלותו של הסופר שמביא לנו דוגמאות לכאן ולכאן ולקורא נפרשת מול עיניו קשת רחבה ומרחב התמרון שיש לפוסק וככל שאתה בקיא יותר כך מרחב התמרון גדול יותר. הרב עובדיה יוסף שמכיר את כל ארון הקודש על כל גווניו וגם את הפסיקות שהוא שולל אותם, מצליח לברור את הנושאים שעליהם הוא נלחם לשינוי ואת המנהגים שהוא מעדיף לשמר ואת השינויים שמעוגנים מתורת הקבלה ואת החזרה לעיתים לפשט הכתוב.
הרב עובדיה יוסף משתמש בכל ארסנל הידע שלו כאשר מטרתו העיקרית היא לאחד את מנהגי הספרדים. שיטותיו הם: כאשר הוא לא רוצה פירוד בין העדות הספרדיות ביניהם הוא טוען: "לא תעשו אגודות אגודות" והכוונה שלא טוב שיש ריבוי מנהגים. כאשר הוא רוצה שימשיכו כל אחד במנהגו " וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ" והכוונה שצריך להמשיך את מנהג אבותיך. כאשר הוא רוצה לפסוק בניגוד לתורת האר"י והקבלה "לא בשמים היא" והכוונה היא שאם אין אסמכתא כתובה אז לא צריך לקבל את האר"י ולהעדיפו כפוסק על פני האחרים שהחליטו נגדו ודעת הרוב קובעת. והכי חשוב שכאשר הוא רוצה קביעה כמרן הרב יוסף קארו הוא מכנה אותו "מרא-דאתרא" והכוונה לאדון הארץ והפוסק המקומי וכידוע מנהג המקום הוא הקובע.
בצורה זאת הצליח הרב עובדיה יוסף לקבל החלטות לפי הבנתו ולזכותו יאמר שהדבר נדרש אומץ רב ובאמת רבים הם הקמים עליו ומתרעמים על פסיקותיו ומנסים לשנות אותם. זכרו תמיד כלל, קל יותר להחמיר בפסיקה והרבה יותר קשה להקל והרב עובדיה יוסף ידוע כאחד שלא מפחד להקל כשצריך. מומלץ ביותר לקרוא על פסיקותיו הנועזת בדבר התרת העגונות לאחר מלחמת יום הכיפור ומתוך כך ללמוד על גדולתו בפרקטיקה ולא רק בתיאוריה.
לסיכום, על פניו ניתן לחשוב שהספר מיועד רק למי שמתעניין בעולם הדתי וההלכתי אולם אני מציע אותו גם לקורא שמעונין להרחיב את אופקיו בנושא. תמיד שמעתי מחבריי הדתיים המקפידים על ענייני ההלכה שהרב עובדיה יוסף הוא עילוי ודמותו לא הסתדרה עם הדמות שהשתקפה מעולם התקשורת. כאשר סופר כבנימין לאו, שאני מאוד מעריך את כתיבתו עוד מסדרת "חכמים", שמואל, ירמיהו וכד' כותב על דמותו של הרב עובדיה יוסף, ניתן להעריך שהספר יצליח לגעת בנקודות החשובות ובשפה נעימה לקהל הרחב. בצורה שיטתית מלווה הסופר את התפתחותו של הרב עובדיה ולאחר מכן מציג בפנינו מיני-מחקר של פסיקות לכאן ולכאן ושיטות פסיקה וכיוון דרכו ועדיין לא נגענו בכל מורכבותו של הדמות.
ממליץ 8 מתוך 10 בסולם עמנואל
מתוך עמוד הפייסבוק שלי "ספריית ספרי העיון של עמנואל"















