המבט שלך הוא אש קרה
אישה זרה
איך שאת מתבוננת דרכי
האהבה שלך כל כך מרה
מיטה סתורה
מזכירה איך פלשת לתוכי
כשעצמתי עיניים
ניסיתי לשוא
להזות את פנייך

ריח אבק בשערך
אפלולית מבטך
בצילו של יום קיץ
הולך ודועך

טעם הדם של צחוקך
עור הדבש של גופך
וצילו של יום קיץ
הולך ודועך

הכיעור מושל ברחובות
בחלונות
משתקפים עננים אפורים
מחפש אותך בכל מקום
אולי פתאום
תוולדי מתוך רגע מקרי

געגוע ישן
כמו צליל לא מכוון
לא נותן לי מנוח

ריח אבק בשערך
אפלולית מבטך
בצילו של יום קיץ
הולך ודועך

טעם הדם של צחוקך
עור הדבש של גופך
וצילו של יום קיץ
הולך ודועך

שמעתי שיר. יצירת מופת שנקראת "צילו של יום קיץ" וזה כמובן משך אותי לברר מי בעל הנפש היפה שכתב את זה?
מילים: אלונה קמחי
שאלתי את עצמי, אם שירים היא כותבת ככה, מעניין איך יהיו ספריה?
הספר הראשון שקראתי שלה הוא סוזנה הבוכיה והוא עלה על כל הציפיות!
לאלונה קמחי יש כשרון כתיבה ענק!
היא חיברה סיפור מושלם (כי יש לו פגמים בדיוק במקומות הנכונים)
יש לה יכולת התבטאות ברמת גאונות
יכולת בריאת מציאות לפרטיה
יכולת יצירת עניין בתנאים מגבילים: דירה רגילה ברמת גן, מספר משתתפים מועט וגיבורה שונה (רגישה מדי מכדי לחיות כמו כולם, התבגרות מאוחרת, נפש של אמנית)
כתיבתה מדוייקת, נעימה לקריאה, מחוברת, הגיונית, עם חוש הומור, עומק (בכלל לא טרחני לטעמי), אינטילגנטית, חכמה ומגוונת.
משפטים רבים בספר הם משפטי זהב, קצרים וקולעים אך עמוקים וטומנים בחובם חכמת חיים גדולה.

סוזנה רבין, לא קרובה של, היא פסיכית עם קבלות. היא בת שלושים ומשהו, גרה עם אמה ברחוב סתמי ברמת גן ועומדת לפני נקודת מפנה בחייה: מעבר לראש פינה, לבית מפואר ומשוחזר בו ילמדו אמנים דפוקים בראש לצייר ולכייר על חשבון מיליארדר אוסטרלי. מובן שהחלטה לא פשוטה זו מצריכה פרידה של סוזנה מאמה וזה כמובן קשה ביותר.
רוב רובו של הספר לא מסביר מהיכן סוזנה נדפקה עד-כדי-כך בראשה. בהמשך אנחנו למדים שגם היא לא יודעת. זה קרה בגיל ההתבגרות, השקיעה היתה מהירה והסיפור המסופר מפיה בגוף ראשון, בלשון חדה כתער, בהומור מושחז ובניתוח מצבים כפי שרק פסיכים מדופלמים יכולים, קולח אל סופו, אל הרגע שבו סוזנה נכנסת למונית המובילה אותה לראש פינה מעט יותר משנה מאוחר מהתאריך המקורי.
בין לבין מגיע נאור. נאור הוא בן דודה, בחור צעיר בן 28, יפה תואר, סוחר אמנות, איש שיחה ואיש רעים, כזה שכולם שמחים לכרכר סביבו. מובן שזה מחריב את עולמה של סוזנה, שאינה מעזה לאכול בפני אנשים אחרים ולהשתין שמה ישמעו את הרעש מהאסלה. מובן שגם בשיחה אינה משתתפת אפילו ליד חבריה הנאמנים של אמה הפנסיונרית וזו נחמה שאצלה סיפור מוביל לסיפור, וארמאן, בעליו של הסופר דופר השכונתי.
את נאור משכנים בחדר העבודה של האב, שמת מזמן. זה משתק את סוזנה. אמה, לעומת זאת, מנסה מלכתחילה לקרב ביניהם. נאור הלבבי והיפה אכן עושה מאמצים לקרב אליו את סוזנה, מלמד אותה לשפר את יכולת הרישום שלה ומקבל בתמורה בכי מתמשך מצד סוזנה ואף נשיכה עצמית של ידה עד זוב דם. אבל גם היא אינה עומדת בפני קסמיו. היא כל כך נשבית בקסמיו עד שהיא ממש מגיחה מקונכייתה עד שכל העסק קורס ונגמר שוב בבכי, לא דבר ממש חדש אצלה.
כאמור, רוב הספר עוסק בניתוח רגשות מושחז, בניתוח מצבים הומוריסטי, בחפירה בלתי פוסק במה היה ואילו היה ולמרות שנדמה בתחילה שזה קצת יכול לייגע, ההמשך כמעט מותח ולבטח מרתק כשתעלומת חייו של נאור נפרסת לפנינו, מה שזה מעולל לסוזנה ומה מעבר לזה. צריך לקרוא כדי להבין שלא מדובר כאן בתאור מקרה פסיכולוגי. לפנינו תאור מרתק מצד בעל התיק עצמו מה יש בתיקו, מה נעשה בזה ועד כמה זה גורם לבכי.
ספר מקסים.

כל הזמן שקראתי אותו לא הצלחתי להמנע מההרגשה שאלונה קמחי גנבה לי את הספר שמעולם לא כתבתי.
ואחד מהספרים הבודדים שגרמו לי לבכות. לא דמעה במקומות הנכונים, אלא בכי אמיתי במשך עמודים שלמים.

ספר כ"כ מקסימה ששנה וחצי אחרי קריאתו , פתחתי אותו בשנית.
הכתיבה לא תמיד ריגשה אותי , אך העלילה והספר פשוט מקסימים.
הרגשתי לא פעם שגם בי יש קצת מסוזנה ולכן זהו הספר היחידי שגרם לי לבכות אי פעם .
נ.ב , המיני סדרה ש"הוט" עשו על הספר די קרובה ולא פגמה בספר.

לספר הזה אין עלילה, נקרא כמשפט אחד ארוך
סוחף, נקרא ללא נשימה

ספר על נפש מסובכת, כתוב נפלא ע"י אלונה קמחי. ספר מופת !

ספר מדכא כמו שאלונה קמחי יודעת לכתוב.בשביל מה .

לא משך אותי. לא מרתק (אורה פ.)