יואב יגאל
אזורי המשגה של המדע - כולל ספר זה עצמו והמדע העכשווי בכלל
כמו כל פעילות אנושית גם זו המדעית רצופה טעויות ושגיאות, שההתמודדות איתן והלמידה מהן היא חלק מהעשייה המדעית. בספרים רבים, בין אם הם מיועדים לאנשי מדע ובין אם מיועדים לקהל הרחב, וכחלק מהרצאת דברים על תחום ידע כלשהו, ניתן למצוא תיאורים של כיווני מחקר לא נכונים, הנחות והשערות שגויות, ותזות שנזנחו. ובכל זאת ספר שכולו מוקדש לשגיאות מדעיות הוא יוצא דופן ומצריך את הכותב לגבש לעצמו תפיסה מקפת יותר ביחס לנושא, שהוא מעבר להתייחסות לשגיאה כזו או אחרת. הוא צריך להציג בצורה משכנעת את חשיבות העיסוק בשגיאות מדעיות כנושא בפני עצמו, מה שניתן ללמוד ולהסיק ממנו וכו'. מבחינה זו יש הרבה מה ללמוד מספרו של ליביו משום שנראה שמבלי משים הספר עצמו הוא יצר מעין מיקרוקוסמוס של העשייה המדעית בכללה. במעין תהליך מקביל הכתיבה של ליביו מדגימה גם את הפסגות שהמדע יכול להשיג, גם שגיאות כמעט בלתי נתפסות וגם את נטייתו של המדע לחתור תחת עצמו. כדי להפיק מאותו מיקרוקוסמוס את מה שיש לו לספר על פניו המרובים של המדע, יש צורך לקרוא את ספרו של מריו ליביו בכמה דרכים שונות. מכל אחת מהדרכים אפשר ללמוד משהו אחר על מהותו של המעשה המדעי, מטרותיו, קשייו ומצבו העכשווי.
במה עוסק הספר
כל מי שנחשף להיסטוריה של המדע אמור לדעת שההתקדמות המדעית היא מעין תהליך אבולוציוני מורכב, פתלתל רצוף ברעיונות, מושגים, מודלים ותיאוריות, שרובן נעלמו מהזיכרון ומהתודעה או לפחות נדחקו לשוליהם. האם נכון יהיה לומר על כל מה שלא שרד שהוא שגוי? התשובה מורכבת ועל כל פנים לא בסוג 'שגיאות' אלה עוסק הספר. השגיאות שפרופ' ליביו בחר לעסוק בהן הן ברובן כאלה שיש להם חיי מדף ארוכים וזכו להתייחסויות רבות קודם לספר זה והן חוזרות ומוזכרות בעיקר בגלל אלה שעשו אותן: אנשי מדע מהשורה הראשונה שרעיונות או השערות שלהם, שהתבררו כשגויים. ולא פחות חשוב מכך - הרעיונות השגויים נטענו לאחר שכבר זכו להכרה עצומה על תרומתם המדעית. מדויק לכן לומר שאלה שגיאות של מי שנחשבים לגאונים - השגיאות עצמן לא כולן גאוניות בהכרח. אפשר לכן לומר שכבר הכותרת של הספר מכילה סוג של הצהרה שראוי להתעכב עלייה, אבל לא רק הכותרת, הספר כולו נע בין כמה רמות ואיכויות של דיון, שההבחנה ביניהן מאפשרת ללמוד משהו לא רק על שגיאות שאותרו, אלה על אלה שעדיין מתהוות ומתרחשות.
קריאה ראשונה - סוגיות מדעיות לקהל הרחב
ליביו ידוע כמי שמרבה לכתוב לקהל הרחב על נושאים מדעיים וספריו זכו לקוראים רבים בארץ ולא רק בה. דרך אחת לקרוא את הספר היא פשוט ליהנות מיכולתו של ליביו להעביר נושאים מדעים מורכבים בצורה בהירה ופשוטה, אך לא פשטנית, מהסגנון שוטף ומהיקף הנושאים שהוא דן בהם. כל מי שאוהב סוג זה של ספרות יכול ליהנות מהספר וללמוד ממנו רבות על שאלות שעמדו במרכז החקירה וההגות המדעית, על הויכוחים והדיונים סביבם, איך הם הוכרעו ועוד.
קריאה שנייה - השגיאות
דרך נוספת לקרוא את ספרו של ליביו היא לתהות על אפשרות הופעתה של שגיאה מחשבתית גם אצל המוחות המבריקים ביותר ועל השלכותיה האפשריות. בין המניעים שמונה ליביו לכתיבת ספר שכולו עוסק בשגיאות הוא 'לתקן את הרושם כאילו פריצות דרך מדעיות הן סיפור הצלחה ללא דופי' ו'שהדרך להישג רצופה שגיאות' (9). כאמור כל מי שמכיר ולו במקצת את ההיסטוריה של המדע, או לפחות של חלק מענפיו, אמור לדעת שהיא רצופה ברעיונות לא-נכונים, שגויים ואפילו הזויים. ספר שיקדיש את עצמו לדיון בכולם יהיה כמעט אינסופי בהיקפו ודומה לאוסף של מתכונים לא-ראויים למאכל בתוכנו. השגיאות שפרופ' ליביו בחר בלהציג הן לדעתו בסדר גודל אחר, אלה 'טעויות מושגיות חמורות במיוחד, העלולות להעמיד בסכנה תיאוריות ותוכניות מחקר שלמות ואפילו - לפחות עקרונית - לעכב את התקדמות המדע' (14).
האומנם!?
חמש השגיאות המרכזיות הנידונות בספר הן : 1. רעיון 'התורשה הממוזגת' שהיה מקובל בתקופתו של דרווין ואומץ על-ידו כמנגנון שיכול להסביר את ההשתנות המקרית של מאפיינים ותכונות באורגניזם. כידוע ההשתנות המקרית היא אחד העקרונות המרכזיים בתורת הברירה הטבעית של דרווין. 2. גילו של כדור הארץ, שלורד קלווין התעקש להעמידו על סקאלה שבין - 20 ל- 400 מיליון שנה. 3. מודל 'הסליל המשולש' שהציע פולינג לשאלת המבנה של הגנום. 4. מודל 'היקום היציב' שהציע הול לשאלת היווצרות היסודות. 5. 'הקבוע הקוסמולוגי' שהכניס איינשטיין לנוסחאות שלו כדי לאזן בין כוחות המשיכה והדחייה, ולהתאים על-ידי כך את הנוסחאות להשערה המקובלת דאז, שהיקום הוא סטאטי (ואינו מתרחב או מתכווץ).
המכנה המשותף הכמעט יחיד לכל חמש השגיאות הוא שכולן נעשו על-ידי מדענים מהשורה הראשונה. מעבר לכך לכל אחת מאותן שגיאות היה משקל והשפעה שונים על התחום. חלק מהן נתנו דחיפה למחקרים נוספים (קלווין, הול), חלקן כמעט ולא השפיע בכלל על המחקר בתחום (דרווין, פולינג), אורך החיים שלהן כתזות שיש לקחת ברצינות היה שונה וכן הלאה. המכנה המשותף השני, על פי תיאוריו של ליביו עצמו, הוא שהמאבק נגד התזות העומדות בבסיסן והצגתן של תזות אלטרנטיביות או מנוגדות החל כמעט מייד עם פרסומם ובחלקן אפילו קודם לכן. כלומר, אם מדובר בשגיאות מחשבתיות אז פעולות התיקון החלו מייד ובזמן אמת. משתמע מכך שהטענה של ליביו כאילו תזות שגויות אלו יכלו להעמיד בסכנה את התקדמות המדע היא כללית מדי ולא-מדויקת. למעשה מהתיאורים של ליביו אפשר לקבל רושם כמעט הפוך 'לסכנה ברורה ומוחשית'. מסתבר שגם כאשר מדובר בכאלה שזכו למעמד של ברי סמכא ולהוקרה עצומה בזכות הישגיהם המדעיים, יהיו כאלה שלא יתנו לסטאטוס לסנוור את עיניהם וישקלו את הרעיונות לגופם, יתנגדו להם אם אלה לא יעלו בקנה אחד עם הנתונים ויציגו רעיונות חילופיים. עם זאת אין להסיק מדוגמאות אלה שבדרך כלל העשייה המדעית מצליחה לתקן את שגיאותיה במהירות וביעילות. יש צורך במחקר מקיף הרבה יותר מזה שנעשה על-ידי ליביו כדי להוציא מסקנות כלליות יותר.
מה שכמעט לא ניתן להסבר בהקשר זה הוא שהדיון בשגיאה הראשונה, זו של דרווין, שגוי בעצמו. דרווין אומנם אימץ לתקופת מה את מודל התורשה הממוזגת, אך כעשר שנים לאחר פרסום מוצא המינים הוא יצר מודל משל עצמו - הפנגנזה - השונה במידה רבה מזה שליביו דן בו. כמובן שבדיעבד גם אל מודל זה יש להתייחס כאל רעיון שגוי, אך מכיוון שהדיון של ליביו נסוב כולו על המודל הראשון (או ליתר דיוק הוא אינו מבחין בין שני המודלים), לא ברור מה הערך של הדיון כדוגמה לשגיאה ולהתמודדות או אי-התמודדות איתה.
קריאה שלישית - פעולת התיקון במדע אינה משרתת רק את עצמה
בעשייה היומיומית והטכנולוגית שגיאות מתוקנות כדי להשיג תוצאות נכונות או טובות יותר ביחס לנושא או תחום שביחס אליו מוגדרת השגיאה. למשל, בניין שנבנה לא נכון מצריך תיקון כדי שניתן יהיה לגור בו; מכונית שנפלה שגיאה בתכנונה מצריכה תכנון מתקן כדי שאפשר יהיה לנסוע בה בבטחה וכן הלאה. אך מסתבר שבמדע לתיקון נכון יש השלכות מעבר לעצמו. התפיסה שעל-פיה בנה ליביו את ספרו מלמדת על הזיקות העמוקות המתקיימות בין תחומי הידע השונים שאותם בחר להציג. תורת הברירה הטבעית מניחה שהשינויים שהובילו להיווצרות המינים הקיימים היו איטיים מאוד ולא יכלו להתרחש בתקופת הזמן שהקציבה להם המסורת הדתית (כמה אלפי שנים). וגם לא במיליוני או כמה עשרות מיליוני שנים שהקציבו להם המודלים הראשונים שחישבו את גיל כדור הארץ. בדומה לא ניתן לנתק את גיל כדור הארץ מגילם של כוכבים ומערכות כוכבים אחרות והיקום כולו. גילו של היקום קשור לשאלות נוספות כמו 'האם הוא נוצר מתישהו' או היה קיים תמיד?' 'האם הוא סטאטי או נמצא בתנועה?' 'איך ובאיזה סדר נוצרו החומרים והיסודות הקיימים?' ושאלות רבות אחרות. תיקון השגיאות שליביו דן בהן בספרו כולן הוא מהסוג הכפול: מתן מענה לשאולות הנוגעות לתחום נתון וחיבור לשאלות הנוגעות לתחום או תחומים נושקים.
מאחורי הזיקות העמוקות שבין תחומי המחקר השונים נמצאת אחת האמיתות החשובות של המדע בכלל - ניסיון ליצור תמונה מקיפה ושיטתית של המציאות על מורכבותה העצומה: מהמבנה המיקרוסקופי של הגנום, דרך האבולוציה של החיים ועד ליקום כולו - ולהפך. מעט ספרים הצליחו להמחיש, כמו ספר זה ובצורה כה מוצלחת את אחת מהמטרות הגדולות שעומדות ביסוד העשייה המדעית בכללה. הרבה שאלות נשארו עדיין פתוחות והמסע המדעי להשלמת החיבורים בין מרכיבי המציאות השונים עדיין רחוק מלהשלים את מהלכו. אך לפחות מהאופן שבו בחר ליביו לספר על כישלונותיו של המדע, על יכולתו לתקן את עצמו ועל המשמעות המקיפה של עשייתו הכיוון אמור להיות ברור: להמשיך לחתור ליצירת תמונה מקיפה שיטתית ומדויקת יותר של המציאות מזו שהושגה עד עכשיו.
אלא שדווקא בזמן שנראה שניתן להציע מטרה מעין זו, לא ברור אם המדע העכשווי לא וויתר עליה, כאשר גם הוויתור נכלל באפשרויות הקריאה של הספר.
קריאה רביעית - נתונים והכללות
חקירה מדעית מתחילה בדרך כלל משאלה או בעיה כלשהי וניסיון לתת לה מענה. מציאת המענה מצריכה לאתר ולמצוא את הקשרים המחברים בין הפרטים הנוגעים לאותה בעיה. בלקסיקון המדעי הפרטים הם 'הנתונים' או 'העובדות' והמענה הוא פעולת מציאת הקישורים בין הנתונים השונים ויצירת או מציאת 'החוקים', 'ההכללות' וה'מושגים' המארגנים את הנתונים במסגרות מקיפות ככל האפשר. ככל שהמסגרות מכילות יותר נתונים ומטווח רחב יותר של נושאים, כך מתקבלת תמונה מקיפה יותר של המציאות.
בספרו של ליביו הבעיה הן השגיאות. כדי להסביר את מהות השגיאות, את הנסיבות להתרחשותן ואיך הן תוקנו יש צורך לאסוף פרטים רבים ושונים הנוגעים לכל אחת מהן. חלק גדול מהספר מוקדש לבירור פרטים אלה ונראה שליביו אכן ניסה לברר את הפרטים השונים בכל האמצעי העומדים לרשות: עד כמה הרעיון שהסתבר כשגוי הביא בחשבון את הידע הקיים, עד כמה הוא תרם לו (למרות שהסתבר כשגוי), עד כמה היה הוגה הרעיון מוכן לקבל התנגדות לרעיון והסברים אלטרנטיביים לבעיה, עד כמה ההתעקשות על הרעיון השגוי קשורה לנושאים אחרים מאלה שהוא בא לפתור וכן הלאה. כך למשל מראה ליביו שלפחות בשני מקרים חלק מהקושי להכיר בשגיאות הוא עמדה של אותה מדענים ביחס לנושא אחר: לורד קאלווין התקשה לשנות את דעתו ביחס לגיל כדור הארץ מכיוון שהיא שירתה את התנגדותו לתורת האבולוציה (הגיל שהוא ייחס לכדור הארץ אינו משאיר מספיק זמן להצטברותם האיטית של שינויים כפי שמניחה תורת האבולוציה). ואילו ההתעקשות של הויל על רעיון היקום הסטאטי קשורה לרעיון אחר שלו - שמקורם של החיים הוא מחוץ לכדור הארץ (מסיבות שונות הסבירות של מעבר בין- גלקטי של חיים גדולה יותר ביקום סטאטי).
עם זאת מכיוון שמדובר במדענים שונים מאוד אחד מהשני, שכל אחד גיבש את הרעיון שהסתבר כשגוי בנסיבות שונות והגיב באופן שונה להתנגדויות והסברים אלטרנטיביים, הרי שלא ניתן לצפות שאפשר יהיה להגיע לאיזה שהיא מסקנה משותפת ביחס לכולם. אלא שכאן מגיע החלק הבעייתי והמדאיג של הניסיון להסביר את השגיאות. ליביו מייחס לכל אחד מהשוגים סוג של בעיה פסיכולוגית-מוחית כדי להסביר עצם אפשרותה של השגיאה או את הקושי לקבל את התיקון לה. כך למשל, אליבא דליביו, לקה דרווין 'באשליית הביטחון העצמי', מצב שבו אנשים מפריזים בהערכת יכולותיהם (61). קלווין נפל לפח של 'דיסונאנס קוגניטיבי': שמשמעותו תחושת האי-נוחות שאנשים חשים כאשר הם מעומתים עם מידע שאינו עולה בקנה אחד עם אמונותיהם (101). עם ההכללות הפסיכולוגיות אינן משכנעות דיין, אפשר להיעזר גם בסריקות והדמיות של פעילות המוח. מאלה ניתן ללמוד שיש במוח אזורים הפועלים על בסיס תחושת העונג לעומת אזורים הפועלים על-פי שיקולים רציונאליים. כאשר הראשונים משתלטים על האחרונים יש סכנה שהחשיבה תהייה כפופה לשליטת הרגשות, ונראה שאצל קלווין 'השכל הרגשי שלו גבר מפעם לפעם על השכל הרציונאלי שלו' (103). לעומת קלווין לפולינג מיוחס שהוא לקה ב'חשיבה היקשית' - אסטרטגיה שכיחה של ניחוש הסתברותי המתבסס על ניסיון העבר (143) וגם 'הטיה קוגניטיבית הקרויה תוצא ההיצג, המשקפת רתיעה חזקה מהפסד' (144). את התעקשותו של הויל להחזיק ברעיון היקום הסטאטי מסביר ליביו באמצעות 'מנגנון הכחשה' - המספק לנפש המיוסרת 'דרך להימנע מפתיחה מחדש של התנסויות שנחשבו בתחילה לסגירת מעגל מוצלחת' (115-16).
הבעיה עם סוג הסברים מסוג אלו שמציע ליביו היא שבעצם הם לא מסבירים כלום: לא ניתן לקשור אותם לשום דבר שמכבר לעצמם, אפשר להוסיף לצידם הסברים פסיכולוגיים-מוחיים אחרים ולכולם יהיה אותו סטאטוס: לא ניתן להוכיח אף אחד מהם והם אינם מוסיפים שום דבר לידע על רעיונות מוטעים. כך למשל, אין שום מניעה לייחס את כל אחת מהמסקנות למדען אחר: לדרווין - דיסונאנס קוגניטיבי, לפולינג את 'אשליית הביטחון העצמי' וכן הלאה. אף אחת מהמסקנות גם לא נבדקה בהקשר לתהליכי חשיבה אחרים של אותו מדען. כך למשל איך אפשר לדעת אם גם ביחס לרעיונות אחרים של אותו מדען השכל הרגשי היה מעורב פחות מאשר באותו רעיון שהסתבר כשגוי? שום הדמיה מוחית לא נעשתה לקלווין וגם לא למדענים אחרים ועוד בזמן שהגו את רעיונותיהם השגויים או הגנו אליהם. איך אפשר לדעת איך פעל המוח שלהם בזמנים כאלה ועוד בהשוואה לפעולתו בהקשרים אחרים? מסקנות-הכללות מעין אלו מחזירות את המדע לימים רחוקים כמעט טרום מדעיים.
סוג ההסברים הפסיכולוגיים-מוחיים שליביו מייחס למה שעומד מאחורי הרעיונות השגויים של אותם מדענים אינו בעייתי ומדאיג רק בזכות עצמו אלא כמייצג הלך פעולה ומחשבה של המדע העכשווי. מהעשורים האחרונים של המאה ה-20 ונכון לעכשיו, המדע וויתר מרצונו על הניסיון ליצור תמונות מקיפות של המציאות. מבחינה זו שתי הקריאות האחרונות בספר של ליביו משקפות, מצד אחד, את המדע כפי שהוא היה במאה ה-19 ועד אמצע המאה העשרים - מדע שהצליח לקשור יותר ויותר תחומים שונים אחד לשני וליצור תמונות מקיפות יותר של המציאות. ומצד שני את המדע העכשווי, שמניח שמה שנחקר במתודות מדעיות הוא מדע. כך למשל בעקבות הפיזיקאי סטיבן הוקינג ואחרים, אחת ההגדרות המוקבלת היום למדע היא 'נתונים מאורגנים בנוסחאות'. הבעיה עם ההגדרה זו היא, שבאמצעות מילים היא מגדירה את המדע כתחום שכל דיבור ביחס אליו אינו יכול להיחשב כמדעי. ובנוסף - נוסחאות אינן יוצרות תמונה של המציאות.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
