לקרוא ולהתמוגג! אינני מדבר על השירים עצמם, שתפארתם במקומה מונחת, אלא על חלקו הראשון של הספר, שבעיקר אליו כיוונתי את קריאת ההתפעלות שלי. חבל שהקרדיט למתרגם שמעון בוזגלו ניתן כאן באתר באותיות של טל ומטר, שכן חלקו בספר איננו רק בתרגומו. בוזגלו מוליך אותנו בסיור מודרך בנתיב ההיסטורי שלאורכו נתגלו, נמצאו, נחשפו וחוברו יחדיו קטעי יצירתה של המשוררת המקסימה והמרתקת הזאת. השירים, או בעצם קטעי השירים ושברי השירים (פרגמנטים, בשפת הספפולוגים) לוקטו לתצורתם דהיום בתהליך דומה לזה שנעשה על ידי הארכיאולוגים: בכל פעם שנתגלו באופן כלשהו קטעי שירה או שברי שורות או מספר מלים, בין אם על גבי פפירוס מרקיב, קרוע ומחוק, ובין אם במעמקי כתביו של כותב אחר אשר השתמש בהם כציטטה, ישבו המומחים וניסו לחבר את שבר החרס הזה אל הכד החסר, כלומר אל שברי השורות שכבר היו מוכרים, וכל זאת תוך התבוננות מעמיקה בסגנון, בריתמיקה, בנושא, עם הרבה דמיון ועם הרבה חוש (וגם עם הרבה ניחוש). התהליך מסופר על ידי בוזגלו בקצרה (למען האמת, בקצרה מדי, לטעמי...) בתמציתיות, כאילו רצה לשמר את אוירת הסיגנון המינורי והמרוכז של שירת ספפו לאורך כל הספר. פה ושם הוא מבליח עם הגיג קצר משלו על שירת ספפו ועל השירה בכלל. להלן אחת מההבלחות האלו:

"פעמים, כשאני עובר על השורות הבודדות ואפילו על המילים הבודדות בשיריה של ספפו, ובשירי המשוררים היוונים הקדמונים בכלל, אינני בטוח שאני רוצה לדעת מה היה כתוב לפני ו/או אחרי. למען האמת, אין לי שאיפה שהשיר המלא יתגלה. פעמים, כשאני עובר על הפרגמנטים הקצרצרים האלה, אני חושב שהזמן הוא עורך נפלא, ויותר מכך, משורר נפלא. הצלילות המהממת - ממש כך - של המלים הבודדות ממלאה אותן פתאום, או אולי מחזירה להן, איזו עוצמה לא מוכרת, מנערת. פתאום נעצרים על המילה היחידה, שומעים ולא מאמינים כמה חיים יש בתוכה. ונדמה שבני אדם, אז והיום, מפטפטים כל כך הרבה עד שקוברים את המילה, וככל שמפטפטים יותר, קוברים אותה עמוק יותר. הפרוזה, נדמה לי, היא הדוגמה המובהקת ביותר לכך."

כמו שאמרתי בראשית דברי, להתמוגג. לא כך?

צר לי שבזמן כתיבת שורות אלו אני היחיד מבין מנויי סימניה אשר התייחס לספר, ולכן אני מבקש להאיץ בכל מי שקורא את השורות האלו: חושו וקראו את הספר!
ספר חשוב מאין כמוהו, שופך אור חדש על אותם עניינים שכל העת חגים מסביב לאוזנינו כזבובים מטרידים אך אנו בוחרים להתעלם מהם. אחד מאותם הספרים אשר עם סיום הקריאה בו, הקורא חש כי הוא מבין טוב יותר את הנעשה בעולמנו ועיניו נפקחו להבין את אשר ראה עד כה אך לא ידע להבחין.

ספר מרתק שנקרא בנשימה עצורה. ההקשר ההסטורי, הסיפור האישי הנוגע ללב, הסיגנון שמשלב ספרות ועיתונאות חוקרת במינון נכון, וציור ביד אמן של דיוקנות מכל הסוגים אשר הנסיבות הביאו אותם למקום בו הם מגלים את מגוון התכונות החבויות בכל אחד מאתנו, קרי רשעות, פחדנות, שיכרון כוח, ובעיקר – קינאה.
אבל מעל לכל זהו, לדעתי, חיבור המעניק הוכחה מוחצת למשפטו הכל-כך חכם של סמואל ג'ונסון "הפטריוטיות היא מפלטו של הנבל". בפעם המי יודע כמה ממחיש לנו הסיפור כיצד מלחמה למען ערכים שגיבים כמו "עצמאות", "שיחרור", ו"חירות", מושכת לשורותיה בעיקר חדלי אישים, טיפוסים מפוקפקים משולי החברה אשר ההילה של המלים הללו נותנת במה ליצריהם האפלים ומעניקה להם לגיטימציה לביצוע מעשי נבלה באנשים חסרי הגנה וחפים מכל פשע. לצערינו, הסיפור הזה, מזוית זו, חזר על עצמו ועדיין חוזר במקומות אחרים ובתקופות אחרות בהסטוריה.

אוסף של קלישאות שחוקות ונבובות (ברוח "היה שלם עם עצמך והעולם יחייך אליך" וכיו"ב) מבית מדרשם של בוגרי סיירת השאנטי שעברו מסלול של שנה-שנתיים בהודו ובטוחים שמצאו את סוד החיים הנכונים ואף רואים עצמם כבעלי שליחות להפיץ אותו בקרב חבריהם שעדיין שבויים בכבלים ובהבלים של העולם המערבי.
כשקראתי את הספר נזכרתי איך אהבתי, לפני שנים רבות, את כתיבתו הקולחת, המענינת ושופעת הרעיונות המקוריים של גבי ניצן במגזין "כותרת ראשית" זצוק"ל. לאחר מכן, כך שמענו, הוא פנה אל המחוזות הנזכרים לעיל, וחבל שכך. סיגנון כתיבתו לא איבד כלל מתכונותיו אלו. הוא עדיין קולח ומעניין, וזהו סוד הצלחתו של הספר הזה, אבל התוכן, האמירה, הדמויות, הסיפור – הכל דלוח לחלוטין.

ספר מיוחד במינו ומעניין ביותר, מכמה סיבות ובכמה רבדים. הרבה נאמר על השפה והסגנון המיוחדים של הסופר אשר דרכם הוא מביא לנו, כמו צייר באמצעות הצבעים, את הרוח והאוירה של התקופה. אבל - גדולתו של הספר היא, לדעתי, תעוזתו של הסופר בנסיון לשלוח ידו אל המקום בו התחיל אחד הסיפורים העגומים, הקשים ורויי הדם של העת החדשה בהסטוריה האנושית, קרי הסכסון הציוני-פלשתינאי. אלון חילו מגיש הצעה למיקומו של המקום והזמן בו כל זה התחיל - מעין נקודת המפץ הגדול של הרפש הזה שעד היום ממשיך להיות מושלך על פנינו, והוא מוצא את ידו טובלת בג'יפה של הג'יפה, בעלילה קשה, אפלה, מיוזעת, רוויית יצרים, שכל צד רואה אותה מנקודת מבטו, ונקודות המבט האלו הולכות ומתרחקות אחת מהשניה, כמו בסכסוך לכל אורכו.

הנושא בבסיסו מענין, בתחילת הספר מתקבל הרושם כי הולך להיות כאן ניתוח הסטורי מעמיק של פרשייה או סיפור שכולנו נחשפנו אליו איכשהו בעברנו (דמותו המיסתורית של הרוזן דרקולה), ואפילו נרמז לנו הקוראים כי התעלומה תיחשף תוך כדי הליך משולב של מחקר הסטורי וסיפור בלשי. לכאורה נשמע מבטיח. אלא מאי? זה מוביל לשום-מקום, העלילה נעשית דלוחה, הסופרת מורחת את הזמן והעמודים בסיגנון הפיליבאסטר. בקיצור - משעמם וביזבוז זמן.