הספר מספק חווית קריאה נהדרת שמביאה את סיפור החרם מזווית אחרת.
כמי שכותבת ועוסקת כבר שנים בנושא החרם, לא יכולתי שלא להתפעל מהאופן שבו המחברת שוזרת שני סיפורי חרם של שתי ילדות כל כך שונות - ועם זאת כל כך דומות.
אחת מהן היא נערה שעלתה מרוסיה וכבר כבשה את הבמות והלבבות ביופייה, בחוכמתה ובכישרון המשחק והכתיבה הבולטים שלה.
היא לומדת לצמוח מהחיים בדירה הקטנה, מהאודישנים שלא עברה, מהעליבות שבה עובדים הוריה שהיו נחשבים מאוד ברוסיה, ובעיקר להפוך כמצוות הפורים את המצב המרושע שיצרה הילדה מכיתתה, ילדה קנאית שתעשה הכול כדי לאמלל אותה - להצלחה מסחררת ולא צפויה!
השנייה היא ילדה בת אחת עשרה, ילדת מצוקה קלאסית שברחה מביתה, עם סיפורה הלא יאומן על הטרדות בלתי פוסקות מצד בת כיתתה שגרמה לה לנקוט בדרכים עברייניות, הדרכים היחידות שהשאירו לה הוריה המסוממים.
הספר והמחברת זכו בפרסים ובהוקרה - לרוב אני לוקחת בהסתייגות את הזכייה בתואר שכזה כערובה לאיכות הספר, אך במקרה הזה ממש מגיע, וכשמגיע אני מפרגנת!
מומלץ בחום לכל אוהבי הכתיבה, הבמה והקסם שבפנים!!!

אוף. לא הספר הזה ולא הקוראים בסימניה לא עשו לי חיים קלים.
אחרי קריאה של הביקורות (שרובן לא מפרגנות משהו) הגעתי למסקנה שאין לי ממש מושג איך לדרג את הספר הזה.
אז לפחות בינתיים הוא "בסדר", מבחינתי. שלושה כוכבים.

ניגשתי אל הביקורות בחשיבה שהספר הזה דיי טוב אחרי הכל, אבל הביקורות פקחו את עיניי.
בעצם, יש לי משהו לומר.
נכון לעכשיו אני בכיתה ח'. אני לא מקובלת בחברה או משהו בסגנון. אף פעם לא הייתי חלק מרכילות כיתתית, ריכלו עליי, אבל זה נושא לא קשור.
יש לי שתיי חברות, כמו שסיפרתי עליהן באחת הביקורות הקודמות שלי - היימיטץ' ואפי. אני חותרת לכיוון של אפי.
אפי היא ילדה לא מקובלת. בכיתה ו' בבית ספר הקודם שלה לא היינו באותו בית ספר. אז כל הסיפור מסופר מנקודת המבט של היימיטץ' ואפי, אבל לפי מה שסופר היה חרם על אפי.
ולאן אני מנסה לחתור עם זה?
היום אנחנו בכיתה ח', שנתיים אחרי המקרה. ולא הרבה השתנה.
כן, ילדים מדברים איתה. אבל מאחורי הגב הם מלכלכים עלייה ויורקים את שמה בתיעוב. ואני יודעת את כל זה כי טרחו לספר לי.
קראו לה "זונה", קראו לה "כלבה", קראו לה גם בשמות הרבה יותר גרועים שאני חוששת להעלות על הכתב. אפילו בטלפון כמה ילדים הציקו לה בהודעות סמס מעוותות ומטומטמות.
כיתה ח' לא רחוקה בכלל מכיתה ט'. ושאני מסתכלת על נערים מכיתה ט' ורואה איך הם מדברים, ואיך הם מתנהגים, אני מבינה שהם (או חלקם הגדול) אפילו גרועים יותר מההתנהגות שלנו.
מה מונע מילדים בכיתה ט' לעשות חרם? כן, זה ילדותי. כן, זה מטומטם. כן, זה מרושע מאוד.
אבל אנחנו כבר הפסקנו להתבגר עם השנים, אנחנו רק הופכים גרועים יותר, ואתם יודעים? ההצקות זה עניין הרבה יותר קשה מהחרם. כולם נגדך. אתה מדבר עם בן אדם והוא חבר שלך, אבל אתה לא יכול לדעת אם הוא ילכלך עליך מאחורי הגב או לא. אתם יודעים כמה זה קשה?
שמתעלמים ממך לפחות אפשר לדעת מי נגדך ומי לא.
אני בכיתה ח', והרוע של הילדים כלפי החברה שלי כל כך גדול. אולי הוא יקטן עד כיתה ט', וזה ייתן להם להחרים אותם, המעט שיוכלו לעשות בשבילה זה לא לקחת לה את האמון באנושות.
הספר הזה לא הראה חצי מהמציאות שמתרחשת במציאות, אבל אתם יודעים? לדעתי היה עדיף זה מאשר שהוא יטיח בפרצוף שלנו את כל האלימות הרוע והטמטום ששוכן בבני נוער, או ברובם, כיום. זה פשוט היה יכול להיות סטירה איומה.

נכון, כמו שרובכם אמרתם, הספר מוצף בעלילות. במקרים, בדברים שקורים ולא קורים. אני דווקא אוהבת את כל זה. שהספר מעמיס במידע, בדברים. הוא שילב דברים בצורה שאני אוהבת.
לא אומר לכם שזה שהוא הכיר לי ילדים וציפה שאני ארחם עליהם אחרי שנייה קרץ לי. אבל התמודדתי עם הקיים, ירד על זה כוכב, אבל עדיין דיי אהבתי את הספר אחרי הכל.

אני יכולה לחפור, ולספר על חרם ועל מבחן קבלה, וכמה מזעזע שסול ניתקה קשר בגלל קנאה. רק בגלל קנאה. אבל אתם לא תבינו את הפואנטה. לדעתי זה ספר טוב. אפילו מאוד. אבל הסופרת... קצת הגזימה. לא יודעת. משהו פשוט לא קרץ לי בספר.

אז הספר קיבל "בסדר", אולי מגיע לו יותר, אולי פחות. אתם מוזמנים להגיב אם אתם חולקים על דעתי (:

"תפסיקו! כולכם צודקים. בואו נתפשר."
-------------------------
את המשפט הזה אומרים הרבה מבוגרים. אם סימניה הייתה חוג שהיינו נפגשים בו פעמיים-שלוש בשבוע, פנים אל פנים, קרוב לודאי שהויכוחים היו מרתקים ומעניינים. אבל בסופו של דבר אחד האנשים היה קם ואומר את המשפט הזה.
זה מה שאני מנסה לעשות בביקורת הזו: לפשר.

את הספר קראתי די מזמן בעקבות המלצה חמה שקיבלתי מחברים. קראתי-ודי נהניתי. הסיפור נגע לליבי. התלהבתי מהאנושיות שבו ומהרגישות.

היום, 20/3/2011, בשעה 20:12, נכנסתי לדף הספר בסימניה. גיליתי שחלקכם התייחס לספר בנעימה צוננת למדי. חשבתי על זה. הגעתי למסקנה שהספר בינוני למדי. יש בו יותר מדי נקודות דרמטיות ויותר מדי נקודות בהן המחברת כושלת ויש ירידה משמעותית ברמת הספר. פתאום, בלי אזהרה. זה מפחיד. זה מפתיע. זה בעיקר מזעזע. כולכם הצבעתם על כך-אף אחד לא כתב שהספר מושלם-מבריק-נהדר-פנטסטי-וכו'.
תודה, קוראי סימניה.

אני ממוצעת. תמיד הייתי ממוצעת. בחברה, בציונים, בחיים, בכשרונות. כן, ילדים הציקו לי במשך שנים על גבי שנים, וכן, בבחירות לנשיאות הכיתה הפסדתי לחברה הכי טובה שלי ולא שרפתי את הבית של הילדים שהציקו לי ולא הענשתי את החברה הכי טובה שלי.

לפעמים בחיים, יש מקרים שבהם אנחנו מרגישים שסוף העולם הגיע, כמו אהבה ראשונה נכזבת, או שורה שהיתחרבשה בהצגה, לפעמים מספיק רגע אחד וסוף העולם מגיע בשבילנו. "סופי העולם" הקטנים שלנו מנסים לדחוף אותנו לקצוניות. אנחנו בוכים, אנחנו נפגעים, אבל אנחנו לא באמת עושים משהו.

הספר התחיל בסול מתבגרת בת 15, שמשפחתה סובלת מעוני. אביה נגן רחוב, שבישבלה זה סוף העולם, יש לה אחות שקטנה ממנה ב-14 שנה, זה מדכא אותו והכי חמור "מלכת הכיתה" שונאת אותה, ואז, החברה הכי טובה שלה מקבלת תפקיד חשוב בהצגה, תפקיד שהיא עצמה רצתה. אז מה היא עושה? כועסת עליה, לא מסכימה לדבר איתה ומתעלמת ממנה, החברה שלה מנסה נואשות להיתקרב אליה, בנקודה הזאת של הספר הרגשתי היתחברות דווקא לדמות ההיא, ולא לדמות הראשית, שתקתי כאשר רחל ה-"מלכה" האכזרית מנסה לגנוב את דניאל, אבל הזדעזעתי עמוקות כאשר אורלי, ילדה בת 11 הציתה את הבית של חברתה לכיתה שהציקה לה הרבה לפני.

איזה מין בן אדם יעשה מעשה קיצוני כזה? אף אחד, ללא צל של ספק. הספר מורכב מבעיות מתבגרים לא הגיוניות ותגובות קיצוניות בצורה מגוחכת. זה הייצוג שלנו בתקשורת? בושה וחרפה.
מתי אנשים באמת יתחילו להבין ילדים, להבין את "סופי העולם" שלנו באופן רציני. מתי אנשים יידעו איך להבדיל בין אמיתי לקיצוני?

הספר הזה היה ללא ספק ניסיון לא מוצלח של ניסיון ליצור עולם של בני נוער.
התגובות של הדמויות לבעיות היו מגוחכות וקיצוניות מדי..
לא מומלץ

האמת? מהרגע הראשון שהתחלתי לקרוא את "מבחן קבלה" הספר היה אצלי כמו במבחן.
בפעם הראשונה שניסיתי לקרוא אותו לא ממש התלהבתי ממנו. לפני שהגעתי לעמוד 30 ויתרתי ואמרתי לעצמי שזה סתם בזבוז זמן. הרושם הראשוני שהיה לו ממנו היה האופי של סול. האופי הקנאי והדוחה שלה. ילדה שבוחרת להתעלם מחברה הכי טובה שלה רק בגלל שהיא מקנאה בה. מיד הרחקתי ממני את הספר הזה.
ובדרך כלל אני ממש לא מוותרת על ספרים בכזו מהירות. אפילו את "נוגה" קראתי עד הסוף, ועד עכשיו אני מתחרטת על זה.
כנראה שלא רציתי לחזור על אותה טעות.
והאמת היא שגם לא הייתי מעלה בדעתי לנסות לקרוא אותו שוב אם המורה לא הייתה מטילה עלינו את זה. אז אמרתי לעצמי שאני אנסה לעשות את זה כמה שיותר מהר.
אני לא יכולה להגיד שאני מתחרטת שקראתי אותו. אבל סול שהכרתי בקריאה החוזרת הייתה שונה לגמרי מזו שבעשרים העמודים הראשונים. מדהים איך שהמילה "התבגרות" קיבלה פירוש חדש באוצר המילים שלי.
ורק בגלל זה אני ממליצה עליו ברגע זה. היה מדהים לראות איך חייה של סול השתנו בספר אחד מן הקצה אל הקצה. מסול הקנאית והילדותית שבוחרת בדרך הקלה - לברוח, היא הפכה לסול הבוגרת, הרצינית, שתעשה הכל למען הזולת.
אז כן, אני לא מתחרטת שקראתי אותו. וגם לא יזיק לכמה אנשים ששופטים אדם לפי המראה, הגזע, הדת או מה שלא תרצו - לקרוא אותו ולהבין את ההשפעה של זה וכמה שדבר קטן יכול להיות גדול כשמדובר ברגשות של אנשים. גם של ילדים.
ולמרות שהרגשתי שהסופרת מעט ניסתה למשוך את הספר ולדחוף עוד עלילה בכל פעם שנגמרה אחרת - היה כיף להעביר איתו את השבת.
ספר חביב.

דבר ראשון, ספר מדהים. דבר שני, אני מזדהה קצת עם סול, גיבורת הספר.
לכל אדם יש את הדעות שלו ומראהו. להרבה אנשים יש אותו מראה ואותה דעה. אנשים כאלה מאוד משעממים. מישהו מקובל בחברה אומר את דעתו, וכולם מסכימים. יש כאלה שאפילו לא יודעים על מה הם מסכימים, הם פשוט הולכים עם הזרם. מישהו אחר אומר את דעתו שלו, וכולם רומסים אותו וזורקים אותו. סול היא כזו. היא מגיעה לארץ חדשה, ליישוב חדש, לבית ספר חדש, לכיתה חדשה ולחברים חדשים. בספר הזה יש הרבה התפתחויות שיש בהרבה ספרים אחרים, אבל בכל זאת, הספר הזה קצת שונה. בספר יש: רומנטיקה, מתח, חרם, שמחה ועצב בו זמנית, וכל אלה גורמים תחושה נפלאה. סול, גיבורת הספר, עוברת דברים רבים בהגיעה לארץ. יש לה חברה חדשה מאוד טובה, ושתיהן אוהבות להיות ביחד. אבל הצגת תאטרון מפרידה בין שתי החברות הנהדרות והן לא מתראות יותר. ואז, אחרי מקרה שבו מלכת הכתה מציקה לסול ואז בורחת בפחד מפני נער שהגן על סול, מתפתח סיפור אהבה ראשון. בסוף הספר יש עוד סיפור. לדעתי, אחרי שהסיפור נגמר היה צריך להגמר הספר. אבל אז הסופרת ממשיכה לחפור לנו, וכותבת עוד קצת. ( 50 עמודים, לא כל כך קצת...) ואז, סוף סוף אחרי שנגמר הספר, הקורא מתמלא בתחושה נפלאה של סיום ספר טוב, אך בו זמנית הקורא מרגיש ריקנות. כשגמרתי את הספר, הרגשתי ממש ככה. ולפני שאני מסיימת את הביקורת, אני כותבת משפט שקשור לספר:

יש אנשים חלשים שמציקים לחלשים מהם. יש אנשים שחושבים שהם חזקים, והם מציקים לחלשים יותר. ויש את אלה שבאמצע. אלה שהקללות וההעלבות נכנסות מאוזן אחת ויוצאת מהשנייה, והם פשוט מתעלמים. האנשים האלה הכי חזקים, באמת.

אוי ואבוי כמה חבל, עבודת קריאה נפלה עלי.
הבית ספר הנחמד שלי החליט לתת לנו עבודת קריאה כיתתית, מה שאומר שכולם נאלצו לקרוא את הספר.
אני אודה ואתוודה, לא ציפיתי למשהו מהספר, בכל זאת, המורה נתנה אותו.
הופתעתי, אני מודה.
הייתי בטוחה שזה יהיה ספר שכבר קראתי בכיתה ב' ואני אצטרך לחזור עליו שוב.
ט-ע-ו-ת.
סיימתי את כולו תוך שעה, ומיד חזרתי להתחלה.
ספר מקסים, מטלטל, זורם, ובלי קטעי שיעמום נוראיים שמסוגלים להרוס כל ספר.
כשהייתי בטוחה שאוטוטו הפי אנד, אורלי הופיעה, כנגד כל הצפיות שלי.
בפעם השניה, כשהכל נרגע, צדקתי.
סוף יפהפה, מרשים, שהעלה בי דמעות
הארבע ביוני הוא התאריך היפה בעולם, מעתה והלאה.

את הספר הזה קראתי לפני כמה שנים טובות וכבר אז שמתי לב שמשהו בספר הזה מסריח (לשנונים - לא, זה בסדר, לא קראתי אותו בשירותים למרות שהוא בהחלט ראוי לזה). מבדיקה קצרה באתר המחברת גיליתי שהספר מיועד לתלמידי חטיבות ביניים ותיכון - דבר שמאד הצחיק אותי כי אני בספק אם הוא ראוי אפילו לתלמידים ביסודי . נכון , תיאורטית הרעיון הכללי נורא נחמד על הדף (מטאפורית,מטאפורית.על הדף עצמו הרעיון בא לידי ביטוי בצורה מבישה) אבל ... יש הרגשה שהמחברת מזלזלת באינטיליגנציה של הקוראים (ואני כבר לא מדברת אפילו על הפרסומות המאוד לא סמויות של קוקה קולה על הכריכה)וזה אחד הדברים שיותר מרגיזים אותי אצל סופרי נוער - ההתנשאות המובנית הזאת , הרמת הגבה הטבעית , הם כאילו מנסים לכתוב בצורה כמה שיותר רדודה, בכוונה אפילו (ואם זה לא בכוונה זה עצוב אף יותר) ,כדי להתאים את הספר ל"אינטילנציה הנחותה" של הנוער.
זה שזה ספר נוער ,עדיין לא אומר שהדמויות צריכות להיות מאופיינות בתבניות כ"כ טיפשיות וצפויות של ה"פיה הטובה" ה"מכשפה " ו"האביר המושלם". זה כל כך אבסורדי ,ומתאים אולי לסרטים של דיסני. נתחיל בסול,הדמות הראשית, שתפקידה בעולם הוא להיות מין פיית שיניים (רק בלי השיניים) שרק מחפשת איך לגאול אנשים מייסוריהם וזה אחד הדברים שאני יותר שונאת , דמויות מושלמות . נניח שזה נותן דוגמא לנוער אבל עדיין... זה כל כך לא אמין . סול רוצה להיות שחקנית, כך גם חברתה הטובה דניאל. דניאל זוכה בתפקיד הראשי בהצגה. סול לא מדברת איתה בגלל זה כמה חודשים טובים. סול ודניאל בכיתה ט'. לא יודעת מה אתכם ,אבל אני ממש לא התנהגתי ככה כשהייתי בט'. שוב, חוסר האמון זועק מהספר.
דבר נוסף שהופיע בספר הוא חרם. המחברת כנראה ממש לא מבינה על מה היא כותבת. שוב, מי מתנהג ככה בכיתה ט' ? נכון, הרוע לא מתנדף לו פתאם בין החופש הגדול של ח' לט' אבל ... הדברים לא עד כדי כך שקופים. דוגמא נוספת לחוסר האמון בספר : סתם ילדה שסול ראתה ברחוב מבקשת ממנה שקל . לסול אין שקל אבל בגלל שהיא כל כך טובה ורחומה היא תלך עד לבייתה כדי להביא לאותה ילדה שקל (!) שוב , לא מכירה אדם שהיה נוהג ככה.אבסורדי.
לא יודעת מה אתכם, אבל אני רוצה ספרות שתאתגר אותי ולא תאכיל אותי בכפית - שזה,אגב,דבר נוסף שבולט בספר.אם אתם מחפשים ספר נוער (ולא רק) טוב - רוצו לקרוא את "מישהו לרוץ איתו" ו"אלכס לרנר דפי ואני" של גילה אלמגור.

כדי לא לחטוא לספר הזה, אומר ישירות- הוא כן ספר טוב. חוץ מכל הפרטים הקטנים שכן הציקו לי.
הביקורת מיועדת לאלה שכן קראו את הספר.
קודם כל, אין בו קו עלילה רציף. הסיפור מדלג בין הסיפור עם דניאל לבין אחותה של סול לבין בועז לבין אורלי לבין אפי לבין שלומי. קצת מוזר. ואין בו עלילה של ממש. פשוט הרבה דברים קטנים שמתחברים לספר.
משהו קטנטן שהפריע לי- הסופרת כל הזמן כותבת "ישב בגבה." זה נשמע קצת כאילו הבחור רוכב מעל לעין שלה או על הגב שלה. אני לא בטוחה איך כותבים את זה כמו שצריך, ואולי זו אחת הדרכים לכתוב, אבל זה הציק לי.
הדמות הראשית מעצבנת, אגואיסטית, דרמה קווין אבל- וזה חשוב מאוד- מושלמת. (זה הסופרת, לא אני)
היא יפהפייה. שחקנית מצויינת. סופרת מוכשרת. קדושה מעונה. צדיקה גמורה. כמובן.
תראו. האשימו אותה שהיא סוחרת בסמים. תוך חמש שניות בדיוק היא הייתה יכולה לפתוח מעטפה או להתקשר לקובי\בועז ולהוכיח את חפותה. אבל לאאאא. היא תברח בבכי הביתה. (וזה אפילו לא הגיוני שכוווולם האמינו. אולי כן, אם הם חבורה של אידיוטים חלשי אופי.)
עוד דבר. הסופרת מדברת על אלוקים כאילו הוא דמות, כאילו הוא איזה בחור מהרחוב. זה חירפן לי את המוח בטירוף. (היה כתוב באיזשהו שלב שאישה שלחה אליו פקס כתוספת לפתק בכותל. בקושי האמנתי כשקראתי את הפסקה הזאת.)
בנוגע לאותה אישה, למה היא צועקת על בעלה שהוא עוזר עכשיו לילדים אבל לא מנע ממחבלים לירות בילד שלו עצמו? היא לא חשבה אולי שבעזרה שלו לילדים הוא מנסה לכפר על זה? או שאולי לא הייתה לו אפשרות להציל את הילד? חשבת על זה, אישה? (אוי, התסכול)
אין כל סיבה שאורלי תחוש חרטה על כך שראתה את המיטה הישנה של אוריה. זה לא מסביר כלום. אולי הוא התבגר ועזב את הבית. זה לא בהכרח מוכיח שהוא מת.
רחל, הילדה המעצבנת, היא דמות לא הגיונית. היא זכתה בעשרת אלפים שקל, וכמו גאונה נשברה בחמש שניות תחת לחץ ונאלצה להעביר את הכסף למישהו אחר. היא שונאת את סול באופן לא הגיוני, למרות שהיא מכירה אותה רק שנתיים היא טוענת שהיא הרסה לה את החיים ובעצמה מתעללת בה. בקיצור, לא התחברתי לדמות הזאת באופן כללי.

לפעמים היו חסרים קצת פסיקים ומילות קישור. אולי זה סתם נראה לי כי אני רגילה לסגנון כתיבה אחר, אבל בכל מקרה.
עוד דבר. כל הדמויות מדברות בצורה נורא ספרותית, אפילו כשהם מוסרים דיווח או מספרים למה נעדרו יש תיאורים מרהיבים על כל פרט מסכן. אם זה היה אחיד יותר, כמו בשם הרוח שזה מובן שזה קרה לפני המון זמן, או ספרים אחרים בשפה גבוהה, הייתי מבינה. אבל לא.

דבר אחרון, אם אני הייתי במקום סול כשהסיפור שלה זכה בידי מישהו אחר, הייתי חוטפת התקף זעם\בכי\היסטריה מוחלטת. בתור אחת שכותבת, כמובן. הייתי פורצת לבמה ומנסה להסביר הכול. הייתי צועקת על הבהמה שגנבה את מה שעבדתי עליו כל כך. במקרה נורמלי יותר הייתי פונה לאחראי אחר כך ומבקשת להסביר. בשום פנים ואופן לא הייתי יושבת בקהל ומסתכלת על הנבלה הזאת מקבלת את כספי הפרס שהגיעו לי, את מחיאות הכפיים והתהילה שכוונו בעצם אליי. זה לא שוויצרי. בתור סופרת שזו הפריצה הראשונה שלה לתודעת הקהל, הייתי מאבדת את העשתונות אם זה היה קורה.


בעיקרון, כן חיבבתי אותו. למרות שהיה לי נורא קשה לסיים את הספר (איפשהו בעמוד 272 התחלתי לדלג על פסקאות ושקלתי רק לקרוא את הפרק האחרון וזהו). אהבתי את משחקי המילים וכפל הלשון שהשתבצו במשפטים.
הכתיבה שלו טובה למדי, למרות שדי לא לטעמי. (בחיים לא שמעתי על תלמיד כיתה י' שבוכה כל כך הרבה או על בן שש עשרה שמתאר עיניים חומות כסגולות או עיניים סגולות מבכי)

כן הייתי ממליצה עליו, כי הרבה לא מתייחסים לדברים האלה או לא שמים לב. אולי אני היחידה שמתחרפנת מדברים כאלה, היחידה שלקראת נקודת השבירה מתכננת את הביקורת לכאן, לאתר. זה כן ספר טוב. אבל הוא לא, בשום פנים ואופן, לא מושלם.