אז ככה. לפני שהתחלתי לקרוא את הספר, רציתי לקרוא קצת על ערן בדינרי, מי שכתב אותו, וגיליתי שבנוסף להיותו סופר שכתב את הספר הזה ועוד כמה אחרים, הוא גם מוסיקאי ויוצר. הקשבתי לכמה מנגינות שיצר, וכשהתחלתי לקרוא את הספר, ליוותה אותי במשך רגעים נכבדים מהקריאה, המנגינה היפה הזאת (https://soundcloud.com/badineriedreaming/eran-badinerie-dreaming) שהתאימה לאווירה של הספר ממש כמו כפפה ליד.
אתם מוזמנים להקשיב למנגינה הזאת, בזמן שאני כותב את הביקורת שלי על הספר.
***
כבר מההתחלה ידעתי שהספר הזה הולך להיות ספר מיוחד, משלוש סיבות:
1. בגב העטיפה כתוב שהספר הזה הוא "אוטוביוגרפיה עלילתית" - לא יודע מה איתכם, אבל בחיים לא יצא לי לקרוא ספר שהוא גם אוטוביוגרפי וגם עלילתי.
2. הגוון השחור הכהה של העטיפה, החתול השחור שבתמונה (שחור, בערך באותו הגוון של העטיפה), השם המסקרן, הדקות שלו (64 עמודים בסך הכל) והריח המיוחד שלו שקצת קשה להגדיר במילים (ווידוי קטן: בין הדברים הראשונים שאני עושה כשאני מקבל ספר, זה להריח אותו), הוסיפו לייחודיות של הספר, וגרמו לו להיראות ממש אסטתי (והרי ידוע ששחור מרזה...)
3. עצם העובדה שהספר הזה הוא אוטוביוגרפיה עלילתית, שהוא בצבע שחור ככה, שיש בו תמונה של חתול, שקוראים לו 'חתול רחוב', שיש לו ריח מעניין ושהוא נורא דק - כל אלה גרמו לי לחוש תחושה זהה לתחושה הזאת, כשאני שומע מוסיקת רוק משובחת, נטולת כל קיטש, מן מוסיקה כזאת שבה מי ששר אותה לא נקרא 'זמר' אלא 'אומן' (וודאי תסכימו איתי, רבותיי, שיש הרבה הבדל בין מי שסתם שר שיר קליט, לבין אומן ויוצר מקורי שמספק לנו יותר מסתם כיף ותענוגות מהירות, זולות ומוכרות).
כל כך מיוחד הוא היה נראה לי, הספר הזה, עד שלמרות היחצנ"ות השלילית שהסופר בחר כדי לפרסם את ספרו, שלא ממש נראתה לי, לא יכולתי להתאפק וביקשתי מהסופר לקרוא את ספרו - הסקרנות הרגה את חתול הרחוב, מה שנקרא.
הספר פותח בוידוי הבא שכותב ערן בדינרי דרך נקודת מבטו של מיכאל בלומשטיין חברו: "מעולם לא הטרידה אותי העובדה שלא ניחנתי בכישרון מיוחד, ביכולת יוצאת דופן, או בכל תכונה העשויה להעניק לי קלף מנצח בסיטואציה הדורשת אותו. תמיד הרגשתי שאני סובל מהמחלה האנושית הנתעבת ביותר: בינוניות. וכשניסיתי לרדת נמוך יותר, לחמוק מגבול הבינוניות, להתגלגל מטה אל אזורים אפלים יותר, נכשלתי."
כשאדם מספר על עצמו שהוא 'בינוני' או 'ממוצע', סביר להניח שהוא יהיה איש משעמם - אבל לא כך במקרה של מיכאל בלומשטיין, שהוא, לדעתי, אדם מעניין מאוד. בסיפורו, הוא מציג לנו את דמותו, מין אאוטסיידר כזה שתמיד היה נמצא בתחתית הסולם החברתי, שכל הניסיון שלו עם נשים הסתכם בהזמנת זונות לביתו ואוננות מגיל שבע תוך כדי חשיבת מחשבות אירוטיות, נכה ריגשית ונפשית שחי על כדורים ומפגשים קבועים עם פסיכולוג, ומספר לנו את סיפורו. בסיפורו יש הרבה רגשות קשים של בדידות, ניתוק ואדישות. בין לבין, הספר נותן הצצה גם לסיפורו של ערן בדינרי עצמו, סופר שיש לו משבר כתיבה חמור ושחווה בעבר התעללות קשה מצד אביו. הספר קריא מאוד ונקרא במהירות - גם בגלל שהוא ממש קצר וגם בגלל שהוא כתוב נורא יפה. קצת קשה לי להצביע בדיוק על המטרה שלשמה הספר הזה נכתב (אולי פשוט לספר סיפור) - בכל מקרה, אני נהניתי מהקריאה ומהאווירה הייחודית והמכשפת שאפפה את הספר (למרות שאני פחות בוחר להתייחס לספר הזה כאל ספר, אלא יותר כאל קטע. קטע מעניין אמנם, אבל עדיין קטע). אפשר לומר שלקרוא את הספר הזה היה בשבילי כמו לצפות במופע מחול בתיאטרון, כשאני בעצם לא מבין בכלל מה קורה שם על הבמה, איזה מסר בדיוק הריקוד מנסה לעביר, ולמה הדמות הזו עושה תנועה כזאת והשנייה עושה תנועה אחרת, וכ'ו וכ'ו, אבל למרות הכל אני יושב על הכיסא בקהל, מוקסם ומהופנט ממה שמתרחש שם על הבמה, נהנה מההצגה שפשוט עשויה היטב - לא כל כך הבנתי מה הספר הנ"ל בדיוק מנסה להעביר ולהגיד, אבל בכל זאת קראתי אותו בעניין רב, הייתי ממש מוקסם ממנו וממה שמתרחש בו, והוא גם כתוב נורא יפה כמו שכבר אמרתי.
יופי של ספר. וכמו שהוא יפה מבחוץ, כך גם הוא יפה מבפנים. תודה לך, ערן, ומקווה בשבילך שלא יהיו לך יותר בחיים משברי כתיבה, ותמסור ד"ש ממני לחברך מיכאל בלומשטיין.
