הו אחים שלי מי מכם צ'לובייקים אנתיקות לא סלש את הסרט המפורסם "התפוז המכני"?
אלכס והדרוגים שלו, חבורה של נאדסאטים אוהבים לעשות ושצ'ים אלימים חאראשו-ככה-על-אמת לכל מיני וקים שנתקלים מולם, הבוג ייקום דמם.
זה סיפור על עולם דיסטופי שבו כל נוצ'י, להסתובב בחוץ נהיה מסוכן בגלל דור של צעירים שלא מעוניינים ללכת ולארנב כל היום כמו האלף והאלף שלהם אלא להשיג דנגי קל שמגיע בעזרת כוח-המחץ ולראות הרבה קרובי אדום יוצא מתוך הרוט של וקים וצ'לובייקים, לפרוץ לבתים ולעשות בעיקר דברים בזאומנים.
הם הולכים לכל מיני מסטואים ושותים מאלאקו-פלוס חאראשו-על-האמת ושוב יוצאים לסיבוב של אלימות חאראשו וכל מיני פעולות תקע-צא הטוב והישן.
המיליצאים הבארצנים גראזים עוצרים את אלכס והממשלה מחליטה לנסות עליו ניסוי של חינוך מחדש בעזרת זריקות בשילוב וסרטים אלימים ככה על האמת.

ועכשיו בחזרה לעברית, אם הביקורת שלי סיקרנה אותכם, תקראו את הספר.
אם השפה נשמעת לכם הזויה מדי, יש מצב שכל הקרובי, תקע-צא, רוטים מדממים ו-וקים מתים לא בשבילם...

ספויילרים

פתיחה
"בימי מלחמת העולם השניה אנסה חבורת עריקים אמריקאים אשה הרה ברחובות לונדון. האשה הוכתה באכזריות, איבדה את ילדה ונגרם לה שטף דם שכתוצאה ממנו נפטרה שבועות אחדים מאוחר יותר. אפשר שמעשה זה היה נשאר רק זכרון מר עבור אנשים שהכירוה אלמלא היתה היא אשתו של גאון ספרותי ואישיות יוצרת, אשתו של אנתוני ברג'ס"

שנים שאני סקרנית לגבי הספר הזה, לא ראיתי את הסרט, ולפי התיאורים הגראפיים בספר, גם לא אראה, לפעמים יצירה נשארת מושלמת ואלמותית בעיני הקורא וסרט יכול רק להרוס את זה. הגעתי לספר הזה כי חיפשתי ספרים כמו הרוזן ממונטה כריסטו, ופרנהייט, בעקבות צפייה בסרט V is for vandetta. הסרט הותיר בי רושם עצום שחיפשתי עוד ספרים בנושא, יש לי גם את הרומן הגרפי שטרם קראתי, אבל אני לבטח אקרא.

לפעמים אני חושבת, על איך בן אדם מצליח ליצור עולמות בכתיבה, ולהפוך את זה לספר, וכשקוראים את הספר, אם זה ספר טוב, זה מרגיש כל כך אמיתי. הדבר הראשון שהרגשתי כשקראתי את הספר הזה זה בוקס בבטן. פיזית. ברוב המקרים מה שמרגיש אמיתי, בא ממקום אמיתי, וזה בעקבות הטראומה המזעזעת שעבר ברג'ס.

הסיפור, נער בן 15, שמבצע פשעים שבלתי יתוארו (אבל מתוארים כהוגן פה), ובזמן שאני קוראת אני שואלת את עצמי, מה הרקע שלו, איפה ההורים שלו, מה עם הממסד? איך הממשלה מרשה שדברים כאלה יקרו ? זה לא אסון טבע נגיד, שעליו אין שליטה. אבל פה ישנו נער, שעם חבריו, תוקפים, אונסים, רוצחים, ונותנים להם לברוח מעונש. יש שלושה פרקים. אני רציתי להפסיק לקרוא כשהם עמדו לפרוץ לדירת הבבושקה עם החתולים, כי לא יכולתי לשאת עוד תאורים זוועתיים של עוד אסון.

לפתע פתאום,בפרק השני, הכל מתהפך. תופסים אותו. מכניסים אותו למקום שבו הופכים אותו לבובה. (מאוד הזכיר לי את הסדרה המעולה והאיכותית "מראה שחורה" שגם מספרת על עתיד אפל וקודר, מומלץ מאוד לצפות) שוברים אותו, מוציאים ממנו את הרצון והחשק לעשות את כל הפשעים שעשה עד כה, העונש מחריד, אני אומרת, מידה כנגד מידה, והוא צריך להרגיש מה שהקורבנות שלו הרגישו. אבל באיזה שהוא מקום פתאום התחלתי לרחם עליו. הילד הזה הוא קורבן של ממסד שלא יודע איך להתנהג עם עבריינים צעירים ואולי חולי נפש שזקוקים לטיפול, אז הם שולחים אותו לניסוי. אחרי הניסוי, מציגים אותו לתפארת, מול רופאים ומדענים, הורידו ממנו כל שביב של מודעות, כבוד, רצון חופשי לבחור.

היריעה קצרה מלהכיל, אבל משם העניינים רק מתדרדרים בשביל הילד. מפחיד מאוד לחיות בעולם כזה. אבל איזה גאון צריך להיות בשביל לכתוב ספר כזה שכולו נורת אזהרה לגבי מה שהולך להיות פה בעתיד.

יש המון מילים ומושגים ברוסית, ולא ידעתי בכלל שיש מילון עד שלא סיימתי את הספר, אני הבנתי פחות או יותר ממה שאני מבינה את השפה.

זה קאלט, קלאסיקה. זה מאסט.

זה ספר שאני לא אשכח במשך הרבה זמן, וזה ספר שגורם לכם לחשוב. עד עכשיו אני מרגישה את הבוקס בבטן.

הסרט. בבית שבו גדלתי, סטנלי קובריק היה חלק משילוש קדוש. מרכיב נוסף בשילוש היה צ'ארלי צ'אפלין ומרכיב שלישי היה אלפרד היצ'קוק. עוד בטרם יכולתי להבין (וודאי שלא לנתח) את הסרטים בהם צפיתי מבחינת מבע קולנועי, כלים אומנותיים או מסרים חברתיים-פוליטיים חבויים - הושיב אותי אבי לצפות ב"ספרטקוס" (בגיל 5 כמדומני), ב"שבילי תהילה" ואפילו ב"דוקטור סטריינג'לאב". במשך שנים האמנתי שאני ה"חכם" היחיד ששם לב לכך, שהגאון-פרפקציוניסט היהודי עם המסתורין הרב סביב חייו הפרטיים והמוניטין התופח של מטורף-מיזנטרופ (הזיה על מלא), ביים בכל ז'אנר קולנועי את הסרט הגדול ביותר ולבטח את אחד משלושת הגדולים נגיד : אימה - "הניצוץ", היסטורי ("פפלום") - "ספרטקוס", סאגה היסטורית - "בארי לינדון", וייטנאם - "פול מטאל ג'קטס", מדע בדיוני - "2001 אודיסאה בחלל" וכו' וכו'. רק לאחר שנפטר, במהלך צילומי הסרט "עיניים עצומות לרווחה" בשנת 1999, וביתר שאת עם הופעת ויקיפדיה, הבנתי לפנים שמה שראיתי כתגלית עצמית, קולף ונותח ונומק כבר ולמעשה מכל זווית אפשרית, כולל בחוגי קולנוע וסוציולוגיה באקדמיות ידועות שם והערך "סטנלי קובריק" הוא אחד מהמעמיקים והארוכים שהקדיש המילון העממי לבמאי קולנוע אי פעם. שמח בשבילו, האמת.
ב"התפוז המכני" צפיתי אי שם בגיל 16-17, שלהי האייטיז, בהקרנת שישי-חצות מיוחדת ב"היכל התרבות" בבירת הנגב. היו אלה ימים בהם הליכה לקולנוע נחשבה עדיין לבילוי מועדף ומיותר לציין שגם עקב אפשרויות בחירה מצומצמות (גם באר שבע וגם טרום העלייה הרוסית) - האולם היה מפוצץ. הסרט הותיר בי כמו גם בקהל הרב רושם עז, אפילו אחרי "הנחת סימפטיה מראש לקובריק" אצלי, והידיעה כי מדובר בסרט ישן יחסית - אצלו. כולם יצאו בשקט מופתי ומפתיע, לא כל כך בשל האלימות הגראפית שנחשבה על גבול הפרוורטית בראשית הסבנטיז -עת יצא הסרט לראשונה לאקרנים- אך כמעט 'מקובלת' אחרי שנפוצו פה סרטים כמו "שודדי התיבה הפרעונית" ושאר זיבלונים מזעזעים גם בעיני עצמם - אלא יותר בשל היפוך המסרים שהסרט מותיר אותך עמו ושולח אותך להרהר עליו במשך הלילה : אז אלכס הוא בעצם הקורבן בסרט ? הוא הגיבור ? הטיפוס ההזוי הזה שאנס ורצח והתייחס לחיים עצמם כאל פארק שעושועים גדול ומקאברי שבו איש הרע בעיניו יעשה ?!...

***

הספר. אנתוני ברג'ס הוא גאון. הוא גם איש אשכולות שכתב סינפוניות מוסיקאליות שלמות שזכו לתהודה ולהערכה. וכתב ספרים, כמובן, כולל ארבעה בשנה האחרונה לחייו, עת גסס מסרטן במוח והרגיש חובה כמעט מוסרית לספר לאנושות את כל מה שרצה ולא הספיק עד אז. ויש לו גם סיפור אישי אללה-יוסתור, שהבזקים ממנו שזורים ב"התפוז המכני". אלא שבמקום למסור את סיפורו כמיסמך אוטוביוגראפי, הוא בחר בדרך מתוחכמת ומסובכת הרבה יותר והלך על פרוזה רב מימדית, שהיא גם כתב אישום, גם נבואה עתידנית אפוקליפטית, גם תיאור של חוסר אונים קיומי מייאש, פשוט מלאכת מחשבת. ולא בכדי נחשב הספר לאחד מגדולי הרומנים של המחצית השנייה של המאה ה-20.
בפאן האישי אני חייב להעיד שרק עוד ספר אחד נוסף שקראתי במהלך חיי 'עשה לי את התרגיל הזה' של גיבור-רוצח שהופך לאהוד במהלכו עד כדי הזדהות שלא נעים להעיד עליה בפרהסיה - הלא הוא רומן הניו-ז'ורנליזם האדיר-אדיר של טרומן קפוטה, שמי שטרם קרא אותו לא מבין בכלל מה החמיץ בחייו : "בדם קר".

***

הסרט. זוכרים את ההמונים שמחו על הגירסה הקולנועית העדכנית של טרילוגיית "שר הטבעות" ושטענו בידענות מבוססת היטב של מי שמכיר בעל פה ברמה פולחנית ממש את כל כתבי טולקין כולל יכולת לדבר ביניהם בשפת האורקים (!) "כדי שהילדים לא יבינו" (...) - שפרשנותו של פיטר ג'קסון לאירועים מגוחכת ואף הרסה להם את הכיף שבדמיון ?! אז זה בדיוק מה שקובריק ניסה למנוע ולכן העסיק במישרה מלאה את אנתוני ברג'ס, עשור לאחר פרסום ספרו, הן כתסריטאי והן כיועץ אומנותי צמוד. ככה שיש להניח שבמקרה דנן, מתקיימת קורלציה רבה בין הגירסה המצולמת ובין זו הכתובה. אציין גם את "משחק חייו" של מלקולם מקדואל הענק, את פס הקול הבועט (לאשוכים...) שהופיע עד היום בלא פחות מ-99 הדפסות רשמיות (!) עפ"י אתר "דיסקוגס" ואת העובדה שהסרט כמעט ולא התיישן ב-45 השנים שחלפו מאז עלתה הפקתו 2 מיליון דולר והכניסה רק בקופות ורק בשנתיים הראשונות פי 14...

***

התרגום. קטונתי מלבקר את תרגומו של אהרון בר, כבודו במקומו מונח. מזמן ידוע לי כי האיש השקיע בתרגום הספר דם, יזע ודמעות ולא היסס להתייעץ במשך חודשים ארוכים עם עשרות בלשנים של שתי השפות, אנגלית ועברית, בכדי להגיש לקוראים תרגום שיהיה כמה שיותר קרוב למקור, גם במלל וגם ברוח, בפרט שהגירסה האנגלית עמוסה בסלנג מסובך, הכולל מילים וביטויים בשפת הצוענים, ברוסית ובגרמנית. לא הפריע לי כל כך הצורך הראשוני לגשת למילון המונחים בסוף הספר, הפסקתי עם זה בסביבות העמוד ה-40 בערך, ועדיין אני חושב שהגיע הזמן לתרגום מעט יותר עדכני ומתאים לימינו, שלא לדבר על הוצאה שתכבד את הרומן האלמותי הזה, במקום הגופן הננסי-מגוחך, עם אותיות נעלמות בסופי משפטים, תוצר ארכאי של בית הדפוס במשק 33, מושב בן שמן, מיקוד 73115...

אקדים ואומר - יצירת מופת.
יחד עם זאת,המופת בסיפור זה היא הסטירה המצלצלת לפניה של החברה שממנה למעשה נוצר האספסוף החולני והמבחיל הזה והיא איפשרה לו להיווצר מתוך ההתחסדות והצביעות המופלגת שלה.
הספר קשה מאד לקריאה כי הוא חייב לזעזע בצורה הקיצונית ביותר את הקורא כדי לנסות איכשהו להזדהות עם גיבור העלילה -"הקורבן" של כל העלילות המזוויעות.
ככל שקשה לקוראו הספר גם לצערי הרב פוקח עיניים ומעורר את הקורא להבין כמה חולה החברה וכמה חסרי אונים ניצבים אזרחיה למול עוולות שלמעשה נתמכות מהדרג הבכיר ביותר.

קשה, אך מופתי ונחוץ.

הו כן,אחים שלי!
ספר הפולחן הקסום(קסום בהחלט...גם קסם אפל הוא קסם) של נעורי לא איבד כהוא זה מעוצמתו ויופיו..
הו כן ,אחים שלי!
לודוויג ואן (בטהובן)מלווה את אלכס האלים בן ה15 במסע של הרס ואימה
אהבתו הגדולה של אלכס היא המוזיקה הקלסית
המוזיקה מלווה את הספר האלים ככלי של פורקן לונדליזם וגם ככלי לענישה...
ואולי...אולי מוזיקת רוק לא בהכרח מובילה לאלימות?ואולי מוזיקה קלסית לא בהכרח מרגיעה?
קשה לקריאה וקשה לעיכול..
ובכל זאת שווה את המאמץ

קראתי את הספר אחרי שראיתי את הסרט (ממנו יצאתי המום לגמרי).
הספר אינו משתווה לעוצמת ולרושם שהותיר הסרט.
מעביר את המסר,השפה והניבים הרוסיים קשים להבנה תחילה.
סגנון אפל על עולם עתידני חסר תקווה, אלים ורע.
ייתכן שהייתי מוצא בו הרבה יותר אלמלא ראיתי את הסרט קודם.

אני מעט חצוי על הספר. ראיתי את הסרט לפני ומאוד אהבתי אותו אבל אני חושב שאם לא הייתי רואה את הסרט לפני הייתי מתקשה מאוד להבין מה קורה בסיפור. השפה החצויה שבה הספר כתוב-צוענית,רוסית...מאוד מבלבלת ודי מקשה על הקריאה של הספר (בעיקר שצריך לדפדף לסוף בכל פעם כדי להבין פירושים), אבל מצד שני אותה שפה עוזרת להתחבר לספר ולדמות הראשית וכל האווירה בסיפור. הרעיון אכן מבריק ומאוד אהבתי את הסוף והבסיס לסיפור וההשראה של אנתוני לכתוב אותו בהחלט עוזרת לאותנטיות שלו.

ספר שלצערי משקף את המצב היום בחלק מהמקומות, השפה קצת מרגיזה בהתחלה אך כאשר הגעתי בערך לאמצע הספר מצאתי את עצמי פולט מילים לא ברורות לאויר ומשתמש בשפתו החצי מתוחכמת חצי מוזרה של אלכס בוי,שווה קריאה !

למען האמת, את הספר קראתי לאחר שראיתי את הסרט המופלא שחרוט בזכוני כאחד הטובים וייתכן שזו הסיבה שקצת התאכזבתי מקריאת הספר. אומנם הספר כתוב בצורה חדה ושנונה והקריאה זורמת, אך בראשי רק עלתה המחשבה שזו אחת הפעמים הבודדות שהסרט דיבר אליי יותר מאשר הספר.
עדיין ממליצה בחום