בעברית אומרים "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו", כדי להגיד שאין צורך להסתכל על החיצוניות אלא על התכולה הפנימית של הדברים. הביטוי המקביל באנגלית אומר משהו על ה- book וה-cover כלומר הספר ועטיפת הספר. אז הנה עטיפת הספר: תמונת פעוטה על רקע מדברי בלבוש נוודי. כותרת הספר גם משקפת את הנאמר "יהלום מן הישימון", ועל הכל שמו של הכותב בגופן הגדול יותר משמו של הספר, שזו דרכן של הוצאות הספרים לספר לקורא שהסופר הזה כתב כבר שורה ארוכה של ספרים, והמוניטין שלו מוכר וידוע, כלומר - כדאי לכם לקרוא. הכריכה האחורית לא טומנת ידה בצלחת, ויגאל שוורץ מספר על סיפור אהבה סוחף ומטלטל בין שני צעירים יהודיים בבגדד לפני כמאה שנה, שהוא גם סיפור פער בין מעמדות, מעין "בן המלך והעני". סליחה, בן המלך והעני לא מוזכר בכריכה האחורית, אבל דיקנס בהחלט כן, וגם ברנרד שואו. בקיצור המון המון הבטחות.
אז כמובטח על הכריכה אנחנו בעירק, וזו דרכו של סמי מיכאל להביא לקורא הישראלי בעברית את סיפורם של יהודי עירק, ולא רק בספר הזה. היהלום הוא הנערה, אלמאסה, שזה כינוי שנתנה לה רג'ינה, אימו של הגיבור כי שמה המקורי הוא שמחה וזה כבר שם שנמצא במשפחה. שמחה היא בת למשפחת עוני, בשכונה הענייה ביותר בבגדד, יתומה מאב שבאה עם אמה החולה על ערש דווי אל משפחת איראני, משפחה מבוססת שהולכת להתבסס עוד יותר ולעבור דירה לוילה מפוארת. שמחה מוצעת למשפחה כמשרתת, כדי למלט אותה מידיו של הדוד המתעלל ולתת לה סיכוי טוב יותר לחיים. היא נכנסת לבית איראני, שמה מוחלף ל"אלמאסה" שזה "יהלום" וגדלה במקביל או לא במקביל לבן היחיד והמפונק שלהם כמאל, שהוא גיבור הספר. כמאל המתבגר מתמודד עם נערה מתבגרת, עם חבריו בבית הספר, עם מחלת האב, פגעי הדוד, מורה שמתנכל, "חדר" שמתעלל ועוד.
הסיפור הוא לא בדיוק עלילה אחת רציפה, אלא יותר פרקים פרקים שכל פרק מעוצב כסיפור בפני עצמו. סיפור אהבה קיים, אבל הוא לא מאוד מטלטל כמו הטענה על הכריכה האחורית. הוא יותר מצע כדי לספר על חיי יהודי עירק בתחילת המאה העשרים, לפני ששנת 1948 גרמה לגירוש שלהם החוצה מהמדינה ולהחרמת הנכסים של העשירים ביניהם. מיכאל מתאר קהילה מסורתית אבל לא אדוקה, פערי מעמדות, ערבוב של מודרניזציה וטכנולוגיה עם מנהגי עולם ישן שחלקם לא רלוונטיים כבר, הרבה מאוד מיניות מוחצנת ומודחקת והמון אוריינטליזם. זה מיכאל אז הספר קריא, אבל לא מאוד מרתק. ספר בסדר. התמונה על הכריכה לא קשורה בכלל, לא בגיל המצולמת, לא ברקע המתאר מדבר בעוד העלילה עירונית למהדרין ובפעם היחידה שגיבור הספר יוצא עם חבריו מתחומי העיר הם מאבדים את דרכם וכמעט מתים בצמא.
