"אמא רעה", של איילת ולדמן אמנם לא היה יצירת מופת, אך איילת ולדמן - האדם שהשתקף מהספר - יצרה אצלי סקרנות לגבי איילת ולדמן הסופרת. לא אכחיש שלעובדה שהיא אשתו של מייקל שייבון גם היה חלק בסקרנות.
החלטתי לנסות את אחד הספרים שלה.
איזה? הבחירה לא היתה קשה.
"אהבה ואוצרות אחרים" הוא ספר שנטווה סביב "רכבת הזהב" ההונגרית, משמע: יש לו נגיעה לשואת יהודי הונגריה. נושא שקרוב ללבי במיוחד.
***
הספר מתחלק לשלושה חלקים.
החלק הראשון, מספר את סיפורו של ג'ק, קצין יהודי אמריקאי בתקופת מלחמת העולם השניה, המוצא את עצמו אחראי ל"רכב הזהב", רכבת ועליה רכוש של יהודי הונגריה שנגזל ע"י הנאצים ומצא את דרכו ברכבת משא לאוסטריה. חווייתו העיקרית של ג'ק מתקופה זו היא תסכול: תסכול בשל ניסיונו לשמור על הרכוש היהודי - גם אם לא ברור עבור מי, ואיך יהיה ניתן להחזירו - בעוד בעלי הדרגות שמעליו רואים ברכבת מחסן פרטי ובוזזים את רכושה שוב ושוב, ותסכול בשל אהבתו לניצולת שואה הונגריה יפהפיה, שהפער ביניהם נראה בלתי אפשרי לגישור.
החלק השני והעיקרי עוסק בנטלי, נכדתו של ג'ק, המנסה לאחר מותו למצוא יורש חוקי לתליון יפהפה מאותה "רכבת הזהב" שהיה כל השנים בידי סבה. היא מאחדת כוחות עם אמיתי הישראלי-אמריקאי, צייד אוצרות מתקופת השואה המאתר אוצרות ויורשים: האוצרות נשדדו בתקופת השואה, היורשים לעיתים אפילו לא שמעו על קרובי משפחתם שנרצחו או על אוצרותיהם האבודים - וכל זה עבור הרווח שבעמלה.
החלק השלישי עוסק בחייה של בעלת התליון ומסופר מנקודת מבטו של הפסיכיאטר שלה.
בעיני זה היה החלק המעניין ביותר בסיפור, שהציג גיבורה לא שגרתית (אם כי מושלמת מדי: יפהפיה, מבריקה, מוזיקאית מחוננת, וכו' וכו'), דרך נקודת מבט מעניינת, והתרחש בבודפשט בתחילת המאה ה-20 - מקום ותקופה שאני יודעת מעט מאוד עליהם. עם זאת, התקשתי למצוא קשר בין החלק הזה לחלקים הקודמים. התליון המקשר בין החלקים הוא חוליה חלשה מדי. ציפיתי לחיבור תמתי, לסיפורים שיתחברו לכלל אמירה אחת, ולא מצאתי כזה.
ככלל, לא התלהבתי מהספר.
הסגנון הסיפורי של ולדמן פשטני בעיני. היא מתארת מהלכי נפש ואופי במשפטי סיכום כמו:
"אז רציתי להיראות יפה גם בשבילי. זה עוזר, לידיעתך."
היא אמרה זאת כי הרגישה מכוערת ובלתי רצויה מבפנים.
הדמויות של נטלי ואמיתי היו מושלמות מדי, והרומן ביניהם - סכריני, מתפתח במהירות ולא אמין.
הדילמה המרכזית שעומדת במרכז החלק השני, החלק של אמיתי ונטלי היא למי שייכות יצירות אמנות שנשדדו בתקופת השואה, ובעליהם נרצחו ולא הותירו אחריהם יורשים.
האם תמונה שצוירה ע"י ציר יהודי-הונגרי והיתה שייכת למשפחה יהודית שייכת להונגריה כחלק ממורשת התרבות שלה?
או שמא המולדת שהפנתה עורף לאזרחיה, שלחה אותם לעבודות כפיה אכזריות או לאושוויץ, איבדה את זכותה ליצירות אמנות אלה והן שייכות לישראל?
טוב. אין באמת דילמה בחלק השני.
ולדמן לא מסתירה לרגע מה דעתה בסוגיה הזו.
ליתר בטחון, אמיתי ונטלי שאוחזים בדעתה של ולדמן יהיו יפים-אמיצים-וצודקים, ואילו הפרופסור, העובד ביד ושם, ודוגל במסירת יצירות האמנות לשימור ביד ושם, יהיה מין טיפוס מעצבן ובלתי נסבל.
אתם יודעים, שלא נתבלבל.
(איזה מזל, אני חושבת לעצמי תוך כדי קריאה, שהמשפחה של סבתא שלי היתה כל כך עניה, שאין סיכוי שאוצרות אבודים שלה התגלגלו לרכבת הזהב, ומישהו אחר בחר בשבילם מה הדבר הראוי לעשות עם רכושם השדוד...)
ישראל, ע"פ ולדמן, השתמשה בניצולים באופן ציני כשהעלתה אותם לארץ תוך שטיפת מוח וסכנה לחייהם, ומתוך בוז עמוק אליהם כבני אדם, רק בכדי ליצור לחץ על אומות העולם להקמת מדינת ישראל.
ואם יהרגו כמה ניצולים בדרך?
נו, יותר טוב. ככה הלחץ יגבר.
הבוז כלפי ניצולי השואה הוא אכן סיפור אמיתי וכואב. עם זאת, אני רוצה להאמין כי בקרב הפעילים בהעלאת ניצולי השואה לארץ היו גם אידיאליסטים אמיתיים. היתה גם חמלה ואכפתיות אמיתית.
דמותה של אילונה, אהובתו של ג'ק, העולה לארץ למרות שהיא מודעת היטב ליחסם של הצברים לניצולים, פשוט כי זה הפתרון היחיד עבורה אחרי השואה, שכנעה אותי הרבה יותר מאשר ג'ק האמריקאי, הצדקן.
גם ההנחה שאמיתי, שע"פ הספר שירת בצבא בשנת 93, גדל על אותו הבוז לניצולים לא שכנעה אותי.
אמיתי, מבוגר ממני רק במעט, כבר גדל באקלים אחר לגמרי מאשר זה של טרום-קום המדינה. אקלים שבו הכבוד וההערכה לניצולים הלכו וגברו, והקולות המאשימים אותם כי "הלכו כצאן לטבח" כבר נדמו.
אבל בשביל ולדמן, נראה כי זוהי חלק מההצדקה עבור הבחירה שלה ושל גיבוריה - להעדיף את המורשת התרבותית ההונגרית על פני שימור זכר מה שעשתה אותה אומה לאנשים שלקחו חלק ביצירת אותה מורשת.
אם ישראל משתמשת בניצולים באופן ציני ומניפולטיבי, במה היא עדיפה על פני הונגריה בשימור אוצרות יהודים שדודים?
"תמיד עשה כמיטב יכולתו, בטוב וברע, לשכנע את אמיתי, באיומים ובהשמצות, בתחנונים וביצירת רגשות אשם, שציורו של קומלוש שייך על פי הצדק לישראל ועליו להיות בישראל. "קומלוש היה יהודי שעונה בידי הנאצים ונרצח על ידי הונגרים," אמר תמיד. "רק בישראל תתקבל עבודתו בהקשר המוסרי הראוי"
אמיתי התפתה לסתור את דבריו ולשאול את תמיד מי יעמיד את ישראל בהקשר המוסרי הראוי שלה"
נראה שולדמן משתייכת לקבוצת אנשי רוח יהודים-אמריקאים שהתשובה לשאלה הזו ברורה להם:
הם רואים בעצמם את המבוגר האחראי והאובייקטיבי, המשקיף מהצד. ולכן הם-הם האחראים על העמדת ישראל בהקשר המוסרי הראוי.
אם זה משכנע או לא - תחליטו בעצמכם.
