איש עומד בחלון ואקדח בידו.
הוא עומד אך בקושי, הוא צמא ורעב וקודח; את קורותיו בחודשים האחרונים הוא זוכר רק במעומעם. רגליו כמעט קורסות תחתיו, אבל עיניו אינן סרות לרגע מדלת המסבאה ממול. קלרמון-גאנו, האחראי לכל אסונותיו, יושב בפנים. אצבעו על ההדק, ובתוך טירופו הגווע הוא משוכנע שבירייה אחת ישיב את חייו לסדרם. ובירכתי מוחו מהבהבות בלי הרף המגילות, המגילות...
המגילות שלו.
הוא עודנו מאמין בהן - היחיד באירופה כולה, בודד בין חוקרי המקרא, אפילו אשתו שלו אינה מאמינה לו. זייפן, הם קוראים לו. יהודי. זייפן יהודי, מנוול, רמאי ושקרן. אבל המגילות אמיתיות! הוא משוכנע בכך. אולי נכתבו על ידי כת נוצרית מוקדמת. אולי בימי המכבים. ואולי - מרגע לרגע הוא משתכנע יותר - אולי הועלו על הכתב בחיי משה עצמו? הכל מתאים. הכתב העברי-פיניקי הקדום. הנקיטה בשם אלֹהים ולא בשם המפורש. היעדר הפסוק העוסק במות משה. טקסט מקראי מקורי מימי משה! מיליון לירות הן שוות, המגילות שלו. זו תגלית המאה, היא עולה על כל הממצאים שקדמו לה. אבל המלומדים והחוקרים כולם נספחו אל דורשי רעתו. קלרמון-גאנו הארור! עתה ישים קץ לכל זה.
ערפל עולה מול עיניו. הוא רועד כולו. דלתות המסבאה סגורות עדיין. היום מחשיך לאט.

האיש בחלון הוא מוזס וילהלם שפירא. היום המאפיל הוא יומו האחרון. עם בוא הלילה הוא יתאבד, הוזה, מטורף למחצה, אבוד כל כך. המגילות שלו, שגורלן כמו נקשר בגורלו, יאבדו גם הן. ההיסטוריה לא תזכה להזדמנות לומר את דברה האחרון על מקוריותן. והאיש בחלון לא יזכה לריהביליטציה שכמהּ לה. הוא ימות לבדו, ללא וידוי וללא קבלת מחילה, הוא ינטוש את העולם המר הזה שעל אף כל נסיונותיו מעולם לא הצליח להיות בן בית בו.
ובשעות הספורות האלה, כשהאיש בחלון עומד וכל שארית חיותו מתמצה אל פרק האצבע, אל העיניים הכבות, אל דלת המסבאה - בשעות האלה עובר "כחרס הנשבר" על כל המאורעות המתנקזים אל החדר הזה והשעה הזאת והערפל הזה. זהו סיפור חיים שלם שמוביל לכאן, אל האקדח הרוטט ביד העיוורת, אל הסוף שאין ממנו מנוס.

נשאבתי לאט.
מלכתחילה לקחתי אותו מהספריה רק בגלל שולמית לפיד. שולמית לפיד של "ואולי לא היו", "חלומות של אחרים", "שלוות שוטים", מותחני ליזי בדיחי המפוכחים והחמים. אבל הגופן המיושן והדפים המצהיבים והמעגליות המיוסרת של המחשבות-לקראת-הסוף של האיש בחלון לא הקלו עלי. מתוך חוסר ריכוז וחוסר סבלנות כמעט נטשתי אותו. ואיזה מזל שלא.
בלי סיבה מיוחדת המשכתי רק עוד קצת, ובלי לשים לב עברתי מעמדה של קורא מתוך שעמום לנוכחת לחלוטין בתוך הטקסט. פספסתי תחנה בגללו. כשסיימתי את העמוד האחרון, והתנערתי מהערפל, ובדקתי בפלאפון מה השעה, גיליתי חמש שיחות שלא נענו. לא שמעתי בכלל את הצלצול. הייתי כולי בתוך הסיפור - סיפור מר וקשה ומהפנט.
כמה כישרון נדרש לקחת דמות כל כך מורכבת, כל כך לא מפוענחת - עד היום, וכנראה לנצח - ולהעניק לה קול ומניעים ומחשבות ורגש, ויופי. להחיות את ירושלים של המאה התשע עשרה, את תקופת השיא של חקר ארץ ישראל. לגרום לקורא, שאינו חוקר מקרא ואינו ארכיאולוג ואין לו נגיעה אישית לסיפור, לרעוד ולהצטמרר ולייחל.
ולהתאהב. בדמות הזאת. המעוותת. הנוכל, הרמאי, היהודי המנוול. האיש שהיה אוטודידקט מבריק, וחוקר מקרא, וארכיאולוג חובב; שלימד את עצמו לקרוא מואבית; שגזל ספרי תורה עתיקים מיהודי תימן ומכר אלפי חרסים מזויפים למוזיאון ברלין ושיתף פעולה עם זייפן העתיקות הטוב ביותר באסיה; שהתנצר כדי למצוא לעצמו מקום בעולם, כדי להשתייך למשהו, למישהו, אבל דמו תמיד קרא לו חזרה; שחלם והמשיך לחלום וכשהמציאות הכזיבה, חלם אותה מחדש; שקם מן העפר פעם אחר פעם.
עד שספג את המכה שאין אחריה תקומה.

להתאהב בו, פשוט ככה, להילכד איתו בסבך של אין-ברירה, לנשוך איתו שפתיים, לקוות, להתפעם; לסלוד איתו מכל מה שהיה, מכל מה שהוא עדיין, לרצות בכל כך הרבה ולקבל כל כך מעט; לחלוק איתו את חדוות הגילוי, את העונג הטהור שבו ניכר המדען, את רגע האאוריקה שלו, ההתגלות שלו; להאמין איתו בלהט מקודש כמעט; להושיט איתו יד אל העומדים מנגד, להתחנן איתו על נפשו, להיטלטל איתו רואים ולא רואים ברחובות אירופה הבוגדת -

- לעמוד איתו בחדר ההוא, בחושך ההוא, בשעה ההיא האחרונה.

משמעות שמות הספרים

(שפירא-ב)

לעתים שמות ספרים מסקרנים אותי במטפורה הגדולה שלהם לחיים ולמשמעותם. כך קרה לי ששמעתי על ספרה של שולמית לפיד, כחרס הנשבר.

שנים עברו מיום שרכשתי את הספר, ומאז בהזדמנויות שונות הגיתי ברוחי בצמד המלים, כחרס הנשבר, כמשחק אסוציאציות, בו אני שואל את עצמי, מה מזכירות לי המילים, צליליהן ומשמעותן?

ברוחי עלתה דמותה של תרצה, קרמקיאית שהכרתי לפני שנים, בוראת באובניים אגרטל חרס, כלי שבגליליותו טמון יופיו העולה וצומח מתוך כפות ידיה החופנות את החומר כטקס פולחני עתיק יומין.

כלי החרס נוצר מעפר חרסיתי, ומקבל את חוסנו באמצעות אש וחום תנורים, תהליך המקנה לו את חוזקו וגם את נקודת תורפתו, בנפילתו הוא נשבר לרסיסם, שאינם ניתנים לאיחוי.

כך הוא האדם, על פי המקורות היהודיים, כחרס הנשבר, יסודו מעפר וסופו לעפר. האם יש לו תיקווה ויכולת ענווה מול ארעיות החיים, בניסיונו להעניק להם משמעות?

ועכשיו שאלתי את עצמי, איך המטפורה כחרס הנשבר, מייצגת את חייו ומותו של מוזס וילהלם שפירא, שהיה סוחר עתיקות, בירושלים התוססת של סוף המאה ה-19, כמי שהציג מגילות עתיקות ממדבר יהודה, בהם היו חלקים מספר דברים, ועשרת הדיברות שהופיעו בנוסח מעט שונה מהמסורתי, לכאורה אוצר תרבותי בלום, אך מגילותיו הוגדרו כזיוף, מה שגרם לאובדנו הפיזי והרוחני, כמי ששמו נקשר עד היום לנוכלות?

יצאתי למסע באמצעות סיפרה של שולמית לפיד, לירושלים ולערים באירופה בסוף המאה ה-19, בעקבות שפירא, סוחר העתיקות, מנסה לענות על השאלה, האם שפירא הקדים את זמנו, בתגלית המגילות הגנוזות, שלא זכתה להכרה, או שמדובר בנוכל? מי אתה שפירא, שנע תמיד בקווי התפר והשבר, באזורים האפורים של החיים בחיפוש הכרה, יוקרה ורווח כספי ולבסוף העלה חרס בידו?

לפיד היא כמו רפאית חרסים רגישה, המנסה לאחות ולשחזר באמצעות רומן היסטורי, רסיסי מידע על שפירא ובאמצעותם לבנות את דמותו המרתקת ובכך לנסות לענות על השאלה, מי אתה שפירא, נוכל מתוחכם, השולט בשפות רבות, המקסים את שומעיו, ואולי מדובר באוטודידקט הבקי במקורות היהודים, אדם המחפש משמעות לחייו באמצעות פתרון חידות המקרא? נושא טעון ובעייתי אז והיום.

שלומית לפיד מציגה את שפירא כאדם שחייו היו ככד שבור, המחפש תיקון ואיחוי בלתי אפשריים. הוא היה יהודי מומר בירושלים של המאה 19, עם זהות המורכבת מרסיסים, יהודי, או נוצרי, רוסי אירופי, או תורכי אוריינטלי, שנוא על ידי היהודים, חשוד על ידי הנוצרים, חיי עם הערבים בדו קיום שברירי, שולח את ידו בעתיקות, לעתים באמצעים אפלים, אך הוא לא היה שונה בעת ההיא מדיפלומטים, כמרים וחוקרים, כולם שלחו את ידם בעתיקות. בעסק הזה היה שפירא הרפתקן ומשכיל, אך מי שמעולם לא השתייך לקליקת החוקרים. שבריריות שגרמה לו חוסר מנוחה מתמיד, ורצון לצאת להרפתקה שתביא לו הכרה, עושר, תיקון ורוגע.

הוא היה הרפתקן המשחק באש, שלח את ידו לחזה נזירה שטיפלה בו כאחות, ובהמשך הוא נשא אותה לאישה בכנסיית המשיח. ביחסו אליה נוצר מתח בין ארוטיות לעומת איסורים דתיים, על רקע ירושלים המתוחה במתחים דתיים ופוליטיים. בעולם מתוח שכזה הרפתקנות משמשת לשפירא מפלט. יש בו תעוזה, אך גם לא מעט תמימות, חלומות גרנדיוזיים ורצון לקבל את העולם על פגמיו.

את המתח בין אירוטי לאיסורים, בין יהדות לפגאניות ונצרות תציג לפיד בצורה מעניינת, תוך נקיטת עמדה ברורה, שפירא נישאר בסופו של דבר יהודי ניסתר. הוא עסק בצלמיות חרס מואביות, שהייתה בהן מיניות בוטה ומפתיעה, בהן הוא ראה הוכחה למתח המתקיים במקרא בין אלוהות לאלילות, בין פוריטניות למיניות. הצלמיות האלה התגלו כזיוף, בו לפיד מציגה את שפירא כקורבן תמים.

אותי הפתיעה הידע הרב של לפיד לגבי החוקרים של אז, בוויכוח האקדמי עם האסכולה הגרמנית שטענה שאין לראות בתנ"ך טקסט היסטורי, אלא אלגוריה ולא מציאות. לוויכוח הגדול הזה נקלע גם שפירא, המנסה להוכיח באמצעות מגילותיו את הקיום ההיסטורי של התנ"ך. הוויכוח הזה שריר וקיים עד היום, בכך לפיד הקדימה את זמנה, באופן שבו היא תארה אותו בצורה אינטליגנטית ומרהיבה.

ללפיד יכולת מופלאה לתאר אווירה היסטורית תקופתית, באופן ששאב אותי לתוכה, היא מתארת את שפירא בצורה מורכבת, כאיש של סתירות ויכולות אינטלקטואליות רבות, היא גרמה לי להזדהות עם אדם שאישיותו בעייתית כנוכל חביב, ודרכו להבין את המושג כחרס הנשבר, באופן מעורר מחשבה.
---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

מתוך תפילת ונתנה תוקף

אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר,
וְסוֹפוֹ לֶעָפָר
בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ
מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר
כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נוֹבֵל
כְּצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כָּלָה
וּכְרוּחַ נוֹשָׁבֶת וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ
וְכַחֲלום יָעוּף.

מהגמרה

"אמר לו ר' עקיבא צללת במים אדירים והעלית חרס בידך"

כחרס הנשבר, עולם של סוחרי עתיקות וארכיאולוגים. עתיקות מהיסטוריה רחוקה, או לא, שיש לחשוף ולחקור.
סיפור מרתק. הדמויות בספר מהתקופה של שלהי המאה התשע עשרה, בירושלים, גרמניה ואנגליה. התרחשויות של חשיפות ארכיאולוגיות כגון מצבת מישע, וכתובת נקבת השילוח.
רומן היסטורי על אירועים שהתרחשו ואנשים שחיו, הגורם לך להעמיק בעובדות ובהתרחשויות ממקורות אחרים. הסופרת נכנסת לתוך נבכי מחשבותיו של הדמות מרכזית אמיתית, מניעיו ונפשו. האם המציאות עולה על הדימיון או להפך?
קראו ותהנו.

רומן בלשי המבוסס על סיפור אמיתי שהתרחש בירושלים של המאה ה-19 זייפן עתיקות שמתחקה אחרי אוצרות ברגע שהוא מבין שהם נכס יקר. לכאורה נשמע מרתק, האמת שהסיפור קצת מייגע, (לא אופייני לשולמית לפיד) הסוף מפתיע. ספר בסדר. שווה קריאה.

רומן היסטורי מאלף אודות פרשיה עלומה מן המאה ה-19 שטרם פוענחה - האם וילהלם מוזס שפירא, סוחר העתיקות הירושלמי, היה זייפן עתיקות, או שמא נפל קורבן לעלילותיו של ארכיאולוג בר סמכא בעל שם עולמי? פרשה מרתקת בסוגת רומן וביד אמן(ית), כיתר הרומנים ההיסטוריים של שולמית לפיד.
מי שנסחף לסקרנות אודות כל מה שקשור לפרשה, אולי יתעניין גם ב"בת ירושלים הקטנה", ספרה של מרים הרי, בת זקוניו האהובה של שפירא.

כל כך הרבה אנשים קראו את הספר ואף אחד עדיין לא כתב בקורת
כנראה שאצטרך דחוף לקרוא
מהר
יש לי כל כך הרבה מה לקראו
אוףףף
כיצד אשתלט על הכול
את האמת בעברקראתי די הרבה ספרים של הסופרת או שלא...
שלומות
ברכות

התעייפתי באיזה שלב ונטשתי.