לפני המון שנים ביקרתי באירלנד. אהבתי את האנשים שבה, את מראה הארץ, הקשיחות שבה.
הספר "שבוע בחורף" היה חזרה לאירלנד ולזיכרונות ממנה.
מייב כותבת על אירלנד באהבה גדולה ותיאוריה את האנשים שבה והנופים מקסימים.

היא מספרת את סיפורו של "בית סטון" - בית מלון קטן.
איך הוקם, על ידי מי וכן את סיפורם של המבקרים בו.
אהבי את הסיפורים הקטנים והשונים של מבקרי המלון ואיך היא שזרה אותם אחד בשני.
נהניתי מאוד מהספר. כייפי ממש.

"חמוד" כך הגדירה א' זוגתי שתחיה את "שבוע בחורף", בעודה קוראת אותו.
אך עוד בטרם הגיע אל סיומו זה, ובעודה קוראת בו, כמעט הגיעה היא אל סיומה - כשהיא נופלת בההירות אל חולי מהסוג המבאס - "התקף אפנדציטיס".
בלי להתכוון או לתכנן - הופ - מיון. אבחון. ניתוח. עוד יומיים ומשהו בית חולים וזה.
הקיצר, מוצא עצמי לילה ויום ועוד לילה - טוב, די - מבלה בבית חולים.
רק מה? אני בקושי הבאתי איזה חולצה להחלפה/ בעוד א' - בעיצמו של התקף בעודה מתפתלת מכאב ומקיאה חליפות - לא מתבלבלת ואורזת בשלוש דקות בתיקה קולקציית בגדים כמו לחופשה וגם את "שבוע בחורף"
אופטימיות משונה.
עוד הקיצר, מוצא עצמי, כאמור, בשעת לילה מאוחרת באיזה חדר המתנה רק אני ו"שבוע בחורף".
מה עושה? מנסה.
ממשיך למצוא עצמי - בשעת לילה עוד יותר מאוחרת או בוקר מוקדמת לבד (בערך) בחדר התאוששות וכן הלאה - כך יומיים-שלושה, אבל, מי סופר.
מה עושה? - ממשיך עם "שבוע בחורף" עד סופו שלא שונה בהרבה מהתחלתו.


אירלנד. צלע הר על חוף הים. פנסיון-מלון קטן ומשפחתי.
אסופת סיפורים קצרים - כל אחד - סיפורה של דמות אחת/אחד אחר/ת.
המכנה המשותף היחיד לכל הדמויות - כל הדמויות מתארחות לשבוע של חופשת חורף (כולן באותו השבוע) באותו המלון.
(הסיפורים נפתחים בסיפור הקצר הראשון על בעלת המלון).
הרבה דמויות בספר. רובן פלקטיות.
הסיפורים: בחלקם סיפורים נחמדים, בחלקם סתמיים (שניים זכו לדילוג אצלי, לאחר שלא נתרוממו לשום מקום), אחד או שניים יותר מותחים.
לי הספר הזכיר משהו כמו סדרת טלוויזיה המורכבת מפרקים - כשבכל פרק הסיפור שלו
וברקע דמויות קבועות - כאן הקבועות: מנהלת ועובדי המקום.

יכול להיות נחמד. יכול להיות משעמם. לטעמי - יותר מדיי סיפורים נטולי עומק.
הייתי מעדיף, אם כבר זה הפורמט משהו כמו ויתור על מחצית הסיפורים ומתן עומק לכל סיפור ולכל דמות.
אפשד להעביר איתו זמן. הוא זורם יפה. לא דורש ריכוז. בקיצור, בסדר כזה - לא הרבה מעבר.
סםר נסיעות לדוגמא.

זהו ספר אשר גרם לי לתסכול וזעם בתחילה , ורוגע עם סיום קריאתו. מדוע ? התשובה פשוטה ביותר. התסכול והזעם נגרם מהסיבות הבאות: אין עומק בעלילה, הסיום לעתים סתום כאילו נקטע באמצע והדמויות רדודות ומרובות. (הערה: ציפיתי למעט יותר, לפי הכריכה האחורית, סופרת אהובה. רב מכר)

הרוגע הגיע, לאחר השלמה עם סגנון הכתיבה. המזל בחלק מהסיפורים קיים סוף אופטימי.

צ'יקי סטאר גדלה בסטונברידג' , עיירה נידחת השוכנת לאחד מחופיה של אירלנד. היא בוחרת לנטוש את העיירה וללכת בעקבות אהוב ליבה לארצות הברית, בניגוד לרצון הוריה. שם הרומן עמו לא מחזיק מעמד. היא משקרת להוריה ומספרת להם ניסים ונפלאות אודותיהם כזוג.

בועת האשליות מתנפצת, כאשר דודניותיה מעוניינות לבוא לבקרם. מפה לשם נופלת לידיה הזדמנות להפוך בית ישן מלון בעיר, והיא קופצת על ההזדמנות בשתי ידיים. כל פרק בספר מתאר את האורחים המתארחים במלון, הוא נותן תחושה כאילו כל פרק הוא סיפור קצר בפני עצמו. עם הזמן הסופרת קושרת מעט את העלילה והדמויות (בצורה שטחית למדי).

סה"כ הספר אופטימי, עלילה רדודה, דמויות רדודות.

מבקרת: אלינור
"שבוע בחורף" זהו ספר שיש בו מספר סיפורים שונים שמה שמשותף לכולם זה שבוע של נופש בבית סטון.
הסיפורים ברובם קלילים זורמים אבל יש סיפורים משעממים ללא עומק וכל אחד מהקוראים,
כך נדמה לי, יתחבר בספר לסיפורים שהוא אוהב.
בתחילה הספר היה נראה לי כהבטחה שהוא קסום, ממש נהניתי לקרוא והייתי מרותקת, אבל בהמשך ירדה ההתלהבות ומצאתי
את עצמי משתעממת, עד כדי כך שחשבתי לוותר על הקריאה בו וגם לצערי סופו היה נחמד ותו לא.
לסיכום אתאר אותו כספר חביב קליל ולא יותר.

ספר מקסים על בית מלון ועל שלל האורחים המתארחים בו לשבוע ימים.
כל אורח והסיפור שלו.
צ'אק סטאר גדלה בסטונברידג' ששוכנת בחופה מערבי של אירלנד, נוסעת בעקבות האהבה לארצות הברית בניגוד לרצון משפחתה.
כשהרומן נקטע היא ממשיכה בחייה שם ומספרת להוריה שהיא חיה באושר והיא ממציאה "שבעלה" נהרג בתאונת דרכים וכי כיום היא אלמנה.
צ'אק חוזרת לאירלנד וקונה בית ישן והופכת אותו למלון בעזרתם של ידידיה.
ספר של סיפורים קצרים של כל אורח שתוך מספר ימי חופשה מרגיש הקלה וחיבור למקום ולבעלת המקום.
בסך הכל כתיבה נעימה, קולחת ואופטימית.

ספר חמוד להפליא!
כתוב בצורה מושכת וזורמת וגרם לי מיד להתחבר לדמויות.
העלילה מהנה וקלילה. הוא לא מעיק או קודר מידי. בקיצור, כל מה שאפשר לבקש מספר טוב.
החסרון היחיד מבחינתי הוא שקראתי אותו בשבוע האביך והמגעיל הזה, וזה כל כך ספר של חורף לקרוא מתחת לפוך או עם צלחת מרק...

אני אוהבת את הכתיבה של מייב בינצ׳י. וחבל שזהו ספרה האחרון ולא עוד.
יאמרו היא לא מתוחכמת. יאמרו היא קלילה מידי.
אולי.
אבל זו כתיבה נעימה, קולחת, זורמת, אופטימית - פשוט כיף לקרוא.
כמו ספרים רבים שלה היא מספרת על אותו מקום ואותו הזמן מנקודות מבט, מעיניהם של אנשים אחרים,
בחוויות אחרות.
ספר מקסים. נעים לקריאה ומשאיר חיוך נעים ואופטימי.