עשיתי טעות.
כולנו טועים לפעמים, נכון?
לטעות זה אנושי.

החלטתי החופש לחרוג מהרגלי הקריאה הרגילים שלי, ולקחת מהספריה אך ורק ספרים שבדרך כלל לא הייתי נוגע בהם עם מקל.
רוצים דוגמאות?
"עשרה קילו קוקאין", "הזמן הצהוב", "מרוצי העקרב", "ילדי החירות", "עוד לא", "ללכת בדרכך" ומה לא.
(כולם עד אחד, אגב, מחזקים את אמוני בטעם הספרותי שלי.)
דמדומים מככב ברשימה הזאת בערך מאז צאתו לאור בעברית.
למה?
כי עשו מסביבו הו-הא מטורף.
כי הוא פנטזיה (איכס) רומנטית (פיכס) על ערפדים (בלעכס).
כי לפחות שלושה אנשים שאני לא סומך על דעתם בענייני ספרים המליצו לי עליו בחום (לזה קוראים המלצה אלימינטיבית).
כי קראתי כאן ביקורת קוטלת מבריקה (http://simania.co.il/showReview.php?reviewId=87366) שסילקה כל שמץ עניין שהיה עשוי לצוץ.
ובעיקר כי אני לא קורא ספרים דביליים. ואני לא רואה סיבה להתחיל עם זה.

חוש פנימי לחש לי לשים את 'דמדומים' בתחתית הערמה. בסופו של דבר לא היתה בררה:
עמדתי מולו, הסתכלתי לו בלבן של העמוד הראשון, והתחלתי.
בערך בעמוד שלושים, אחותי, שישבה על המיטה מולי, התחילה לצחוק.
"למה אתה עושה פרצופים כאלה?" היא שאלה. "אתה נראה כאילו אכלת משהו לא טוב."
"את אמרת," אמרתי.
"זה מלוח?" היא הקניטה אותי.
"זה מתוק," אמרתי. "מתוק עד בחילה."

כן, זה המצב.

אני לא אנסה לטעון שכל בני הנוער הם אינטליגנטיים, בעלי מודעות עצמית כלשהי, חדי מחשבה או אפילו שפויים;
אבל בלה סוון היא בהחלט מקרה קצה.
אנחנו מדברים על נערה בת שבע עשרה, חסרת אופי לחלוטין, למעט העובדה שהיא שונאת ירוק (למה?) ועצים ודשא וכל הנלווה.
זה לא שהיא טיפשה; יש לה שיא עולמי בטיפשות. אבל אפילו לה אמור להיות אינסטינקט הישרדות בסיסי. אין לה.
כמובן שהיא תהיה יפה, מה יפה, מהממת. כמובן שהיא לא תדע על זה.
יש לה נטייה מרשימה להיקלע לצרות, אבל לא, זה לא בגלל שהיא שובבה או מרדנית או מופרעת קלות או כל תכונה שהיתה עלולה חלילה להוסיף לה אופי; זה סתם צורך העלילה, כדי שהנסיך האבירי שלנו יוכל לבוא לעזרתה.

נסיך אבירי אמרנו? אדוארד קאלן לפניכם. אנחנו מדברים על אדם שרוב העמודים בספר מוקדשים לתיאורו; ובכל זאת רוב מה שאני יכול לומר לכם קשור למראה שלו. הנה המפלצת המיוסרת; היא תעניק לנו מונולוגים ארוכים ונוגעים ללב על אוי-בלה-כמה-שאני-אוהב-אותך-ולכן-אני-מוכרח-להיפרד-ממך, ולנו יישאר רק למחות דמעה ולעבור לפסקה הבאה, אני-נשארת-לידך-ולא-אכפת-לי-למות-בגלל-זה.

ומה לגבי צ'רלי סוון? אני הייתי מצפה משוטר לשים לב עם איזה טיפוס הבת שלו מסתובבת. במאמר מוסגר, הייתי מצפה גם מבלה סוון לשאול את עצמה איך ירגישו ההורים שלה אם החבר שלה יהרוג אותה. זה שלך לא אכפת, נגיד, אבל לא נראה לי שההורים שלך יגלו את אותה אדישות לגורלך.

עכשיו, כנראה, הגיע זמנם של כל הבנים שאיבדו את הראש. אני אפילו לא אטרח להתייחס לכל אחד באופן אישי. למה לעזאזל יש צורך בגדוד האינפנטילים הזה?
לצורך הבוער של כל ספר נוער ברומנטיקה התרגלתי איכשהו. את חיוניותו של משולש אהבה בספרים עוד הצלחתי לעכל. אבל ארבעה אנשים מיותרים לגמרי שכל תפקידם הוא להזדנב אחרי שיאנית גינס בטמטום, שכבר יש לה חבר?

בניגוד להרגלי, דילגתי בספר הזה על עמודים שלמים. נמאס לי לקרוא על עורו החלק של אדוארד ועל עיניו המהפנטות ועל שפתיו הנפלאות ובעצם, על כל דבר שקשור אליו.
בנוסף תקפה אותי בחילה קלה ממשפטים כמו "תהיתי איך אוכל להתרגל למושלמותו המושלמת". בעעעע.


בסופו של דבר נשארתי עם ארבע קושיות:
איך בדיוק הפך הספר הזה לרב מכר?
למה לקחתי אותו בכלל?
למה טרחתי לקרוא אותו עד הסוף?
והגדולה מכולן, למה לעזאזל אני טורח לכתוב ביקורת על הספר ה@$%&$%$@# הזה?

בלה היא הדמות הכי מעצבנת ודבילית ורדודה בספר.
למה אריק ומייק וג'ייקוב ואדוארד- שנחזור אליו בהמשך- התאהבו בה? במה יש להתאהב? סתם פרצוף של נערה אפילו לא יפה במיוחד שלא מסוגלת ללכת על משטח ישר בלי ליפול.
לא אהבתי את זה. הנערה המסכנה שזקוקה להגנתו של הגיבור הנאה עם הקוביות בבטן?
תחסכו את זה ממני.

*
המתכון:
1 נערה מגושמת שזקוקה להגנה
1 ערפד חתיך שאובססיבי כלפיה
1 איש זאב עם שרירים אפילו יותר מפותחים מאלה של הערפד
2 בנים נוספים שמאוהבים בנערה אבל אין להם סיכוי אצלה
1 פרידה
מלוא החופן חלומות על אותו הערפד
3 אמירות לפחות של "לא אכפת לי מה אתה"
כמה שיותר אמירות של הערפד שהוא "מסוכן" לה
המון סכנות שבאורח פלא הערפד נמצא שם כדי להגן עליה
כמה שאפשר- נשיקות
1 סכנה שבה יכולותיו של הערפד נבחנות
3 לבבות שבורים של שלושת הבנים המאוהבים שהם לא אדוארד

לא להוסיף בשום אופן:
תחביבים נורמליים (לא, בלה, בהייה בשרירי הבטן של אדוארד לא נחשבת לתחביב נורמלי)
דברים לא קיטשיים
הערכה עצמית (אם אני אקרא עוד ספר אחד שהנערה שואלת בו "מה אתה בכל מוצא בי", אני אעשה משהו קיצוני- שאני אחשוב עליו אחר כך)

*
שלבי ההכנה:
ערבבו את 1 הערפד עם 1 הנערה המגושמת, ולאחר שהתקבלה תערובת האהבה הקיטשית החולנית והפדופילית הזו (זה שהוא נראה צעיר לא אומר שהוא צעיר) הוסיפו את 1 הפרידה, ששברה את ליבם של שני המרכבים הראשונים.
לתערובת הוסיפו את 1 איש הזאב השרירי, ולאחר שנוצרה תערובת ידועה לשמצה שנקראת "משולש אהבה", הוסיפו את הערפד בשנית. (הוא ערפד. תמצאו דרך כלשהי להוסיף אותו עוד פעם)
המתינו במשך כמה דקות ותנו לתערובות להיסמך ולהסתבך.
הוסיפו אמרה אחת של "לא אכפת לי מה אתה"
1 נשיקה
1 אמירה של הערפד "אני מסוכן"
אמירה נוספת של "לא אכפת לי מה אתה" , ותנו לתערובת המתקבלת לגעוש.
לאחר המתנה, הוסיפו 1 סכנה, זבה הנערה מחכה בפחד לערפד ונתלית מאחוריו. הוסיפו אחד סוף טוב והכניסו למקרר.

*
(סטפני מאייר- בניית שלבי ההכנה)
"הממ..."
"אמרת משהו, סטפני?"
"לא, לא. אני חושבת מה לעשות עם הערפדים."
"אה. אנשי זאב יש?"
"לא, אין! איך לא חשבתי על זה. אתה צודק, כמובן, כי אתה גבר ואני סתם אישה חלשה."
"בחייך, סטפני. זה לא טוב לאגו שלי."
"כן, אני מיד מוסיפה אנשי זאב. למה שלא... הידיד שלה! הוא יהי איש זאב. זה יספק מספיק מתח, אני חושבת."
"אני מניח שאת צודקת."
"למען האמת- זה אתה שצודק."
"בגלל זה בדיוק את צודקת." מתי תכיני ארוחת ערב, סטפני? אני רעב. כמו זאב. הא-הא."
"מיד, אני רק אחשוב מה לעשות עם הזאבים האלה..."
"סטפני, אני רעב!"
"טוב, אני רק מסיימת פה משהו."
"עכשיו, סטפני."
"סיימתי. רק שרבטתי איזה משהו גרוע, אתה יודע."
"עכשיו אני יודע רק שאני רעב."
*

זו הדעה שלי על הספר. גיבוב של שטויות שוביניסטיות של אישה חלשה.

כן, זה טיפה מטומטם, וכן, אין סיבה שערפדים ינצנצו.
אבל זה יושב לי טוב טוב על החלק של הנוסטלגיה במוח של גיל 13. ואתם יודעים מה, עברנו את השלב בו זה קרינג׳ כי עבר עשור מאז שזה היה פופולרי. אז למה לא? למה לא להנות מהספר הזה כמו שאנחנו נהנים היום מגוסיפ גירל? תתקדמו מעבר לקרינג׳, לעשות טרנסנד מעבר לבושה של לקרוא את הספר הזה.
בהשוואה לדברים שהיום פופולריים (לביאה לוחמת וכו׳) חייבת לציין שאין לי בעיה שבת היפותטית שלי תקרא את זה.

אחרי שראיתי את כל החמישה סרטים הגיע הזמן לקרוא את הספרים, לא?
הספר הנחמד שייך לאחותי ומיד ביקשתי לקרוא אותו שהיה לי משעמם בשבת חמה מאוד.
חשוב לציין שלא קראתי את הספר בראש נקי. אחותי סיפרה לי רבות על הספר וחברות אף הביעו רבות את דעתן...
בקיצור, היו לי מלא דעות קדומות לספר שראיתי כמה הם השפיעו לי על הקריאה. האמת שיכול להיות שחשבתי ככה משום שאני נוהגת לדמיין בראשי את מהלך הספר ומה שאני קוראת ומיד דמיינתי את רוברט (המושלם) ואת קריסטן במקום את הדמויות שדמיינתי שככה הם בטח נראות.
נו, מה אני מדברת. נתחיל בביקורת!

~~~ספוילרים~~~

נתחיל מהמובן מאליו, הכריכה.
יש בה משהו מסתורי ומעניין. לא מוגדר.
סיימתי את הספר ועדיין לא הבנתי את הקטע של התפוח עם הידיים.
למרות זאת, הכריכה מקבלת 5 כוכבים משום שהיא לא עמוסה והיא די נחמדה :)

ואז.. התחלתי לקרוא. אני מרגישה צורך לומר שאני ידעתי בדיוק מה הולך לקרות ולכן לא תשמעו ממני מילים כמו: " וואו, איזו הפתעה", "הייתי בהלם" ועוד דברים כאלה.
אז... על מה בעצם הספר?
(ביקורת שלי עם תוספות. פשוט העתקתי את התקציר והוספתי פרטים. )
"מפנה מסעיר ומפחיד (מה מסעיר ומפחיד בלעבור לגור אצל אבא?!) בחייה של איזבלה סוון בת ה-17, מתחולל כשהיא עוברת אל אביה לעיירה גשומה וקודרת, ופוגשת בה את אדוארד קאלן, נער מוזר, בעל עור חרסינה, עיניים זהובות, קול מהפנט ויופי על-אנושי.
(פה חשדתי. באמת אנשים! כמה בחורים יפים עד כדי כאב ראיתם פעם האמת?) הוא מגלה כלפיה עוינות בלתי מובנת מצד אחד ומשיכה עזה מצד אחר. (עויינת, לגבי זה אני לא בטוחה. משיכה, בלה יקירה, את חולמת לנו קצת)
היא חשה כי מאחורי חזותו החיצונית המושלמת של אדוארד מסתתרת תעלומה והיא נחושה לגלות את סודו האפל.(ספר מדע בדיוני, דא!) אך ככל שהיא מתקרבת אליו, כך היא מעמידה עצמה בסכנה הולכת וגוברת. כשהמודעות לגודל הסכנה חודרת לתודעתה, מתברר לה שייתכן כי איחרה כבר את המועד, ואין לה דרך חזרה (אם בכל פעם שאדוארד אמר לה שהיא יכולה לסגת והוא לא יחזור כדי שלא תיפגע הייתי מקבלת שקל הייתי מליונרית היום)

איזבלה.. בלה, סליחה! היא בת 17 מוזרה ודמיונית. באמת, היא מגיעה לבית ספר חדש שאיש לא מכיר אותה ומיד יש אחריה צבא של מחזרים, בנות שמסתכלות אחריה בקנאה והנער שאף אחת לא מעניינת אותו פתאום שם עליה עין?
די מוזר ולא אמיתי.

נעבור לאחד והיחיד. קבלו אותו!
אדוארד קאלן. הבחור בעל פני המלאך המושלמות, הגוף השמימי והקול האלוהי. הוא ממש תפס מבלה כמו אלילת היופי והתאהב בה עד מעל הראש.
אני לא מבינה את הקטע של ההתאהבות שלו בבלה ומקווה שזה יתברר בספרים הבאים, לבינתיים זה ממש קריפי!
באדוארד, כמו בכל אחד מאיתנו, יש גם חסרונות...: לדוגמא, ההתגנבויות לחדרה של בלה כשהיא לא מודעת אליהם (בנאדם, כמה קריפי אתה יכול להיות?) או ההגנתיות-יתר שלו בכל הנוגע לבלה (לדוגמא, בטנדר בזמן שג'יימס רדף אחריה) ומשהו משותף לו ולבלה: הצטמצמות עולמו מן הרגע שהכיר את המושיע (בלה) עם כל תהליך ההתאהבות שלו בה.
נקודה נוספת למחשבה: רק אני לא הבנתי למה הוא התאהב דווקא בה? כנראה כי היא סקרנה אותו כי רק את המחשבות שלה הוא לא יכול היה לקרוא, אבל מה יש בה שאין באחרות? לא יופי, לא אופי, לא כשרון מיוחד... אז מה כן???

צ'רלי הוא אחת מהדמויות שהכי אהבתי בספר. הוא ממש אבא אמיתי. רגיש, טוב לב ורוצה רק לטובתה של בלה.
לקראת סוף הספר, שבלה ברחה מג'יימס והיא נפרדת מאביה בכזאת גסות... הלב שלי נשבר. לצ'רלי החמוד לא מגיע כזה יחס מגעיל במיוחד לא מהבת שלו.
אני טים צ'רלי!!!!

משפחת קאלן.. עשירים עד כדי שהם מתקלחים עם כסף ונחמדים יותר מדי. למרות זאת אהבתי את הדמויות מאוד. הגיע הזמן לפירוט.
~אליס~ הלוואי ולי הייתה חברה כזאת. היא כזאת נחמדה, תומכת ובאמת חברה טובה. אהבתי אותה מאוד ואת האישיות שלה. יש לה כישרון ממש ממש מגניב. לראות את העתיד.. אני מודה שלא הייתי רוצה כזה כוח אבל זה עדיין ממש יפה.
~רוזלי~ איזה דמות חמומת מזג. חחח אבל עדיין אהבתי אותה מאוד. אני מודה שלא ממש דיברו עליה או פירטו עליה אבל עדיין דמות חביבה בהחלט.
~אמט~ הוא ממש הצחיק אותי לפעמים. נכון שהוא הורגש רק בקטע האחרון של הבריחה הקסומה מג'יימס אבל הוא בהחלט היה חביב והקטע שאדוארד סיפר לבלה על הצייד שלו העלה לי חיוך קל.
~ג'ספר~ איזה דמות תקועה!!!!! הוא ממש לא היה הכרחי לספר והקטע של הכישרון שלו היה ממש טיפשי. אז אתה שולט ברגשות, קורא רגשות או משפיע עליהם? תחליט!
~קארלייל~ הוא ממש היה נחמד. למרות שהקטע בספר עם הפרק על שמו היה לדעתי מה זה טיפשי. הוא היה הכי אחרון שעניין אותי על חייו לפני שהפך לערפד. על אדוארד לא יכלו לפרט יותר והייתי קוראת את זה ביותר עניין מאשר את חייו של קארלייל.
אבל עדיין ערפד נחמד ולא יותר.
יש עוד מישהי אסמה.. אין לי מה לכתוב עליה. הופיעה לשניה בספר.

אם אתוודה, למשפחת קאלן החביבה אין כל כך אופי או אישיות מי יודע מה חוץ מאשר לאליס היקרה.

בקשר לעלילת הספר, הספר אמנם מעניין, מרתק ובהחלט לא יכלתי להניח אותו מהידיים שלי, אבל היה משהו שהפריע לי: לבלה אין חיים חוץ מאדוארד. לא חברות (בינינו, הפסקת אוכל פעם בספר עם ג'סיקה [מי היא ומה היא עושה בספר הזה?] בהחלט לא נחשב שיגדירו אותה כחברה), לא משפחה (עם צ'רלי היא גרה, אין לה ברירה. אבל את אמא שלה היא זנחה לאט לאט עם תהליכי ההתאהבות באדוארד), לא לימודים (לבחורה בת 17 אין מבחנים? עבודות?) ולא חיים אחרים (עבודה, ידידים, תחביבים, ועוד דברים שמעסיקים בחורות בגיל הזה). אפילו כשהיא הלכה עם 2 חברותיה המלאכותיות, ג'סיקה ואנג'לה, לקנות בגדים, היא עשתה טובה וכל רוחה, נפשה ומהותה התרכזו רק בערפד שלה.

אם דיברנו על ערפדים ועל אדוארד, אני לא מבינה את הקטע של הסופרת לתת לבלה עם כפית של זהב את הסוד של אדוארד. באמת אנשים, זה היה כל כך פתטי.
ג'ייקוב, בחור שחרחר ומגודל שיער סיפר לבלה היקרה מין סיפור מפחיד שמספרים ליד מדורות, ובלה בלעה את הסיפור ומיד נחתה עליה מין רוח נבואה והיא ידעה שהוא ערפד.
נכון, היא הלכה לחנות ספרים ובדקה פה ושם אבל היא באמת קבלה את המידע בדרך קלילה.
אז אמרתי טוב, אולי היא יודעת אבל אדוארד בטח יתנגד ויכחיש. אבל לא!
הוא פשוט ישב באוטו (אם זכרוני אינו מטעני) ואמר לה במילים דומות לאלה: " כן בלה היקרה, אני ערפד מפחיד ומסוכן.... מה דעתך?"
כאילו.. אוח, לא יודעת. זה היה מאוד מוזר יחסית לספר מדע בדיוני של המאה ה-20.

בוא נדלג לנו בעמודים אל הסוף.
מה קורה הסוף?
ג'יימס מושך את בלה לעבר הסטודיו ושם הוא מגלה שעשה לה את הטריק של אמא שלה ו"גנב" את קולה בזכות קלטת של בלה מגיל 5.
הוא משחק איתה במשך כמה זמן ואז הוא נושך אותה.
הקטע בסרט לדעתי מפורט יותר ואפשר לומר שהוא יותר מובן. בספר, היא צווחת קצת ואז היא עוצמת עיניים אחרי שאדוארד מוציא ממנה את הארס.
ואז.. פוף. היא בבית החולים, מחוברת למחטים, עם גבס ברגל ואדוארד שעומד לידה. נכון שהוא מסביר לה מיד מה קרה אבל זה היה ממש לא מובן. למזלי ראיתי את הסרט ויש לי אחות מדהימה שהסבירה לי לא פעם על הסוף של הספר.

אז, מחכה לתגובה וללייק קטנטן.
הכי חשוב שתשמרו על איזון בחיים. בחיים של בלה זה ממש מקרה נואש!!!
כמה פעמים נערה בת 17 שהולכת כבר 16+ שנה נופלת? שתלך עם מקל או עם הליכון!

:)

אוקיי, אז זאת הביקורת הראשונה שלי באתר הזה. אני מקווה שזה יהיה בסדר.
קודם כל, כפי שחברה שלי אמרה לי, אני אגיד לכם כבר עכשיו שלא יהיו פה ספוילרים.
אני יודעת כמה זה חשוב לכם ולכל בן אדם שקורא ספרים.
אז אני אתחיל.
יש לי שתי חברות ששנה שעברה חפרו לי על סדרת הספרים הזאת הרבה זמן. ממש כאילו.
ומהדיבורים שלהן התחלתי להבין דברים על הסדרה, וניסיתי להצטרף לשיחות. אבל כל פעם שעשיתי את זה, הן התעצבנו עליי ואמרו שאני לא יכולה להגיד שום דבר כי לא קראתי את הספרים.
אז התחלתי לקרוא את הספרים.
והן כל כך התרגשו שעשיתי את זה.
אבל כשהן גמרו את כל הספרים, ההתלהבות שככה ולבסוף הן הגיעו למסקנה שהסדרה הזאת בעצם לא כל כך טובה.
אבל התעלמתי מהן והמשכתי לקרוא בהתלהבות. עד שגמרתי את הסדרה.
ואז קרה לי בדיוק כמו שקרה להן. הבנתי גם בעצם הסדרה הזאת גרועה.
הכתיבה נהדרת, אני מודה לחלוטין. אבל העלילה פשוט לא טובה. והדמויות נוראיות. כאילו, איך אפשר לכתוב סדרת ספרים כשהגיבורה הראשית היא בן אדם כל כך נוראי?! אני באמת לא מבינה.
קשה לי להסביר לכם בדיוק מה הבעיה שלי עם הסדרה בלי לעשות לכם ספוילרים. אבל אני מקווה שמישהו יקרא את הביקורת ויחליט לא לקרוא את הספר בגלל מה שכתבתי. זה ייתן לי הרגשה טובה.
תראו, אני אף פעם לא כזאת. לא יוצא לי לקרוא ספרים שיש לי דברים רעים להגיד עליהם. בעיקר כי אני קוראת ספרים בעיקר מהמלצות של חברים וחברות שלי.
אבל פשוט כי אני יודעת כמה קשה לכתוב ספר, ואני מעריכה כל ספר שאני קוראת ויכולה למצוא דברים טובים על כל ספר. למשל, אמרתי לכם שהכתיבה של הסדרה הזאת מעולה. זה ניתן לזקוף לזכותה. אבל לא הרבה חוץ מזה.
קודם כל, הדמות הראשית. בלה סוון. היא פשוט הדמות הראשית הכי נוראית בעולם. פשוט היא לא מספיק טובה בשביל להיות הדמות הראשית. ולדעתי, הדברים הטובים שקורים לה במהלך הספרים, לא מגיעים לה. אני לא מבינה איך אנשים אוהבים אותה. ואם תולעי הספרים (כן, אני פשוט אקרא לנו ככה. או קהילת הנוער קוראי הספרים. מה שמתאים לכם) לא אוהבים אותה (ובצדק, יש לציין), גם הדמויות בספר לא צריכות לאהוב אותה.
לא מגיע לה. וכמובן זה לא יוכל לעבוד, כי חלק מהדמויות חייבות לאהוב אותה, אז למה לא עשו לה דמות יותר טובה?!
היא תלותית בצורה שאי אפשר לתאר. היא מגושמת כל כך והיא לא יודעת לעשות שום דבר כמו שצריך.
ובתור פמיניסטית, אני חייבת לומר משהו. בסדרה יש כמה וכמה דמויות נשיות חזקות. אבל בלה ממש לא.
בלה היא ההתגלמות המושלמת של "אני מחכה לאביר על הסוס הלבן שלי שיבוא להציל אותי וילחם במקומי".
אני שונאת את זה! היא כזאת עלובה. זהו. אין לי מילה יותר מדויקת לתאר אותה.
היא פשוט כזאת. וכמובן שכולם מתחילים להתרוצץ סביבה ולהגיד לה כמה היא מושלמת וחזקה ומדהימה. אבל היא לא.
אבל חוץ מהדמויות, יש את העלילה. שהיא כמובן הדבר המרכזי בסיפור.
העלילה פשוט לא טובה במיוחד. אני לא יודעת איך לתאר לכם את זה.
בספר הראשון, בעלילה הייתה סבירה. אחת הטובות בסדרה בעיניי.
העלילה בספר השני הייתה נוראית. כאילו כל הספר קורים בערך אותם דברים ורק בסוף נהיית עלילה של ממש.
השלישי היה לא רק בעיניי, אבל בלה בו הייתה נוראית במיוחד.
והרביעי היה נורא. אני אתאפק מאוד לא להגיד לכם כלום על הסוף כי זה ספוילר רציני. אבל זה היה רע. ואני מצטערת, אבל גם אם את מתכוונים לקרוא את הסדרה, וגם אם אתם עכשיו באמצע, אני רוצה להכין אתכם לזה. הסוף כל כך מאכזב.
ולסיכום, מבחינתי, לקרוא את הסדרה הזאת זה בזבוז זמן.
אל תעשו את זה. כלומר, אני לא אגיד לכם מה לעשות, רק ראו הוזהרתם.
אני מקווה שהביקורת הממש ארוכה הזאת תועיל למישהו.
להתראות, אני מניחה? (מה כותבים לעזאזל בסוף ביקורת?)

קראתי את דמדומים לפני כמה שנים ולא ממש זכרתי את הספר, רק זכרתי שנהנתי ממנו. בתקופה הזאת אני קורא ספרים שיש לי בבית, וככה יצא שלקחתי את הספר והתחלתי לקרוא אותו שוב, והרגשתי כאילו אני קורא אותו בפעם הראשונה. מדי פעם היו לי פלאשבקים לקטעים מסוימים ולא יותר מזה, לכן הביקורת על הספר תהיה כאילו קראתי אותו רק פעם אחת.

"דמדומים" הוא רומן רומנטי עם אלמנטים של פנטזיה וערפדים. חשוב שתדעו שזהו רומן רומנטי לכל דבר, אז אם חיפשתם ספרי פנטזיה כמו הארי פוטר על ערפדים, זה לא הספר בשבילכם. אם אתם רוצים לקרוא/לנסות לקרוא ספר עם אהבה וערפדים וזה נשמע לכם מעניין, מומלץ בחום!
הספר מסופר מנקודת מבטה של בלה, בת 17 שעוברת לגור מאמה בפניקס החמה אל אביה צ'רלי, בעיירה הגשומה פורקס. היא מתחילה חיים חדשים, בית ספר חדש, ושם היא מכירה את אדוארד, בחור "עם יופי על-אנושי", כפי שמתואר גם בתקציר של הספר. הם מתאהבים, והבעיה – שאדוארד הוא ערפד.
הספר מתאר בת אנוש שמתאהבת בערפד. לדעתי זה מקורי, יוצא דופן וגאוני. ככה יצא שכבר לפי התקציר של הספר אני אהבתי אותו. רק קיוויתי שאני אוהב גם את הסיפור עצמו... ואהבתי מאוד! זהו ספר שאני לא אשכח.

יש כמה דברים שאני רוצה לעבור אתכם עליהם בביקורת:
קודם כל, הספר לא מורכב. 415 עמודים שחלפו ביעף, בלי הרבה אירועים חשובים. הספר בנוי כך: אקספוזיציה (שמכירים את הדמויות, בלה עוברת לעיירה ומתחילה ללמוד בתיכון חדש), שיחות אישיות שלה עם אדוארד (הייתי אומר שזה בערך 300 עמודים, כלומר הספר רובו ככולו שיחות של בלה עם אדוארד), ובפרקים האחרונים של הספר – שיא והתרה. זה לא ספוילר. אני לא אספיילר אף פעם בסקירות שלי. אני אומר לכם את הנקודות החשובות שצריך לדעת אם רוצים לקרוא את הספר. אז אם מעניין אתכם מה בלה מרגישה, איך היא התאהבה בערפד, איך אדוארד הגיב, מה השיא של הספר ואיך הוא מסתיים – תקראו ותהנו!

ארצה להוסיף דבר שהפריע לי (ולעוד קוראים רבים ברחבי העולם) בספר הזה – בלה אינה גיבורה אקטיבית. כלומר, היא גיבורת הספר והיא הדמות הראשית, אבל היא ממש לא "ה-גיבורה". היא לא עצמאית, היא תמיד צריכה עזרה, היא לא עושה כמעט כלום לבד. וכשהיא עושה דברים בעצמה, זה לא מצליח לה או שזה בא לרעתה. היא תמיד נופלת, ויש לה נטייה משונה להיקלע לצרות. היא ההפך המוחלט מהגיבורים שאנו רגילים לקרוא עליהם בספרים.
כשאני קורא ספר, מה שחשוב לי זה לאהוב את הגיבור, לקנא בו, בערך, לחקות אותו, ואני רוצה להתנהג כמוהו במציאות. הגיבורים שאני קורא עליהם בספרים עוזרים לי מאוד להתמודד עם סיטואציות בחיי היומיום כשאני חושב לעצמי: פרסי ג'קסון לא היה מפחד עכשיו... או ג'ון סנואו היה עושה את זה, ואני יכול כמוהו... מחשבות כאלה, הבנתם?
אז בדמדומים זה לא קרה ולא יקרה לי. נקודת המבט בספר היא סטנדרטית ורגילה: תלמידת תיכון שאין בה משהו מיוחד, וקורים לה כל מיני מצבים שהסביבה אחראית לה. משהו כזה... אולי בספרי ההמשך זה ישתנה. (קראתי אותם מזמן וראיתי את הסרטים אבל אני לא בדיוק זוכר)
*עדכון: בראיון עם סטפני מאייר, היא אמרה שהיא עשתה את זה בכוונה. היא רצתה ליצור דמות אנושית רגילה לגמרי, ולא גיבורה, שהסביבה הסובבת אותה אחראית לאירועים. היא מוקפת בטובים ורעים. דמויות אנושיות, ערפדים ואנשי זאב, טובים ורעים. דוגמה לא מוצלחת במיוחד אבל עדיין: כמו בתוכנית "ארץ נהדרת", שהמנחה הנורמלי מוקף ב"משוגעים". סטפני מאייר בהחלט הצליחה להסביר את עצמה טוב ולשכנע אותי שהספר מיוחד יותר מאחרים דווקא בשל כך.

זה הדבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו שהפריע לי בספר הזה. רגע, נזכרתי בעוד דבר אחד יחיד ואחרון: הייתה הרגשה לאורך הספר שבלה התאהבה רק במראה של אדוארד, ולא באופיו או בהתנהגותו. כל הזמן היא מסתכלת רק על איך שהוא נראה, והיא מתארת לנו את צבע העיניים, החולצה, האף, המצח, החיוך, הצחוק, וכמעט תמיד מוסיפה לכל תיאור כזה את המילה "מושלם". נו, באמת. זאת התאהבות? זה נשמע כמו קראש. במהלך הספר הם עוברים דברים ביחד ואז זה כבר הרבה יותר הגיוני, אבל נגיד בהתחלה היא ישבה בכיתה ליד אדוארד והוא לא התייחס אליה, אפילו נראה כאילו הוא שונא אותה - אז למה היא התאהבה בו? היא אהבה את המראה וזהו, וזה היה מעצבן, עד שהספר התקדם וזה נראה אמין יותר כי הם חוו אירועים ביחד.
לדעתי, אין עוד משהו לא טוב בספר הזה. הוא מוצלח מאוד, והייתי נותן לו 4.5 כוכבים.

כעת אסביר מה אהבתי בספר מעבר לעלילה.
בכריכה כתוב שסטפני מאייר אומרת על ספרה: "תמיד הערצתי את היכולת של סופרים ליצור מצבים של פנטזיה בלתי אפשרית, ואז לאכלס אותם בדמויות אנושיות שהופכות את המצב הפנטסטי לאמין. אני מקווה שדמדומים מציע לקוראים חוויה כזאת".
אחרי שקראתי את הספר, אני יכול לומר בוודאות – דמדומים אכן מציע לקוראים חוויה כזאת. זה משהו שלא קרה לי בהרבה ספרים שקראתי. למשל, בפרסי ג'קסון זה לא עובד. זאת פנטזיה הזויה. בדמדומים יש משהו אמיתי וזה הופך את הספר למאוד כיפי ומהנה!

עוד משהו שאהבתי בספר: סטפני מאייר הצליחה להכניס לליבי רגשות מהקריאה. בפרק 20 הייתה לי מועקה; בפרק 21 הייתי מתוח; פרק 22 היה מלחיץ; והייתה לי סחרחורת איומה בפרק 23. באפילוג חייכתי לעצמי. הסופרת הצליחה להעביר רגשות ממש ממש טוב. הסוף היה כתוב ממש טוב. השיא היה טוב, מפתיע ולא צפוי. הכתיבה הייתה מדהימה כי הצלחתי לחוות את הדברים האלה למרות שאני בן והספר מסופר מנקודת מבט של בת - אז תחשבו כמה הכתיבה טובה כי גם בנים יכולים להנות מהספר.

"דמדומים" היה סוחף מאוד ופשוט יחסית, ונהנתי לקרוא אותו במשך שעות רצופות מבלי שנמאס לי, ובהחלט זהו ספר מוצלח ביותר. אני כל כך אוהב את הגאוניות הזאת של ספר שמשלב בתוכו רומנטיקה עם ערפדים, כי סתם ספר רומנטי רגיל משעמם אותי.
אהבה ודם... שילוב מנצח.

אני אסכם בציטוט בלתי נשכח מתוך הספר, שבעצם מתמצת את העלילה:
"שלושה דברים היו ברורים לי לחלוטין. ראשית, שאדוארד הוא ערפד. שנית, שחלק ממנו – לא ידעתי מה עוצמתו של החלק הזה – צמא לדם שלי. ושלישית, שחד משמעית וללא שום תנאי, אני מאוהבת בו." ~בלה, מתוך עמוד 166

חשבתם פעם איך כותבים ספר??? ואני לא מתכוונת לספר בעל נושא "מועתק" אלא אל ספר עם נושא ייחודי ועמוק, האמת שרק עכשיו התחלתי לחשוב כך .
לחשוב
לחשוב
לחשוב

המילה מהדהדת לי עכשיו בראש כי יש אנשים שפשוט משקיעים את הנשמה שלהם על ספר ובסוף הכל מתנפץ להם בפנים לכן מתי כשאני רוצה לתת ציון על הספר אני כוכב אחד נותנת רק בגלל כל מה שהסופר או הסופרת עברו כדי לפרסם את הספר לאור.

צריך לשבח את הדברים הטובים ולהחסיר את הרעים אבל מה קורה שאין בספר דבר אחד טוב???

תשאלו כל אחד מה זה דמדומים והוא יענה לכם ערפד ונערה שמתאהבים.
עכשיו תשאלו אותי מה זה דמדומים ?? אני יחשיב את זה כאילו שאלתם....

דמדומים הוא פשוט אחד מהספרים הגרועים ביותר שאי פעם קראתי!!!!!

טוב אני רוצה להסביר למה כל כל שנאתי אותו ואני בטוחה שבמה שאני יגיד עכשיו בטוח תמצאו דבר אחד שגם אתם שנאתם בספר הזה....

אוי אלוהים איזה ספר מזעזע אני כמעט בכיתי מהדמות של בלה ולא מהאופן הטוב...
הספר מסופר על זה שבלה היא יפהפייה שבאה להתגורר אצל אבא שלה בעיר נידחת (איך אפשר בלי זה לא??) ואז מתי שהיא מגיעה כל הבנים בבית ספר נדלקים אליה מבלבד אדוארד, מי שהיא באמת רוצה, סטפני את בטח צוחקת עלי?????????
למה
למה
למה
זה פשוט מגוחך לגמרי ועוד אחרי זה מסתבר שאדוארד רק רצה להגן עליה מזה שהוא ערפד , סטפני אני אמורה להזיל עכשיו איזו דמעה קטנה????

עוד משהו מתי כשאדואד אומר לבלה שהוא ערפד היא אומרת שלא אכפת לה ושהוא לא יפגע בה , הא אז בלה היא קוראת מחשבות שהיא חושבת שהיא לא תיפגע מלהיות חברה של ערפד , בלה חמודה ידוע לך שערפדים הם שותים דם מבני אנוש נכון???

בלה היא פשוט הדמות הכי נוראה שאי פעם קראתי אליה היא ממש שטחית וזולה ובושה לנשיות עצמה.

לסיכום אני מצטערת שקראתי את הספר הזה, הוא היה מגוחך ומוזר בעליל ואני ממליצה לכל אחד שיש לו מוח ולא רוצה לאבד אותו שלא יקרא את הספר.

אני חוזרת שנית זה סתם בזבוז זמן ובזבוז דפים!!!

הגיעה זמנה של מטורפת דמדומים לשעבר לכתוב ביקורת. והו, כמה שזה קשה.
אז בקצרה? מהרגע שקראתי את הספר הראשון ועד צאתו של הסרט האחרון הייתי מטורפת על סדרת הספרים-סרטים הזו במלוא מובן המילה. הכרתי כל מילה בסרטים, קראתי את הספרים עשרות פעמים כל אחד, הייתי מטורפת על רוברט פטינסון כמו כל מתבגרת אחרת.
ואז נחשפתי לספרות אמיתית והאהבתי לדמדומים חלפה מין העולם... אבל לא לגמרי.
הם לא הכי מבריקים, מודה.
לא הכי מיוחדים, מודה.
לא הכי מקוריים, מודה.
אני מודה בהכל ובעיקר מבינה למה הוא כל כך שנוא על ידי כל כך הרבה אנשים.
אבל הספר הזה גילה לי את האהבה שלי לספרים ולרומנים ולכן עוד נותרה בי הערכה כלפיו.
והאמת, שזו אפילו לא הסיבה היחידה. למרות השיגרתיות שאופפת אותו, לפעמים הוא כן עזר לי להבין דבר או שניים על החיים שלי, על המשמעות שלהם, על השווי של כל דקה בחיים. אולי זו לא הייתה כוונת המשורר, אבל ספרות נכתבת בכדיי שיפרשו אותה, לא?
חוץ מזה, הדמויות לא כאלה נוראיות. כלומר, כן, בלה ואדוארד עולים על העצבים בשלב מסוים. אבל אליס וג'ייקוב מקסימים (ועכשיו אני נזכרת בחיוך מפגר בפאנפיק שקראתי, שאיחד אותם לזוג). ונכון, לא שווה לקרוא סדרה שלמה בשביל סצנות בודדות שהם נכללים בהם, אבל אם כבר קראתם, ואתם מתחרטים, אז הרשו לי להזכיר את שתי נקודות האור האלו.
מומלץ בעיקר לכאלו שניגשים בפעם הראשונה לספר באורך דומה, ולא לכאלו שמתורגלים כבר בקריאה על זוגות ועולמות מרתקים יותר.

תמיד כשניגשים לקרוא ספר אחרי שאת הסרט שמבוסס עליו, ראית יותר מפעם אחת והעלילה די ידועה לך מראש, יש חשש מליפול למלכודת שעמום. זה היה עבורי אתגר די מעניין אבל להפתעתי הרבה, הספר היה רחוק מזה.
הסיבה העיקרית היא ההגשה של הספר. אמנם הספר לא כתוב בשפה ספרותית גבוהה. יש נטייה לרבות בדיאלוגים אבל אפשר לספור על היד את כמות הדיאלוגים/תיאורים המיותרים. עובדה כזאת, קשה לי לומר על ספרים רבים שקראתי. התיאורים המדויקים של האזור, הנוף והעיר תורמים מאוד להזדהות עם העלילה ולהבנתה.
העלילה זורמת ובנויה בצורה הדרגטית ונכונה. הסופרת לא מותירה אותך עם קצוות לא פתורים. יש גם פואנטה עם ג'ימס שאפילו אותי הפתיעה. בסרט הם פחות הדגישו אותה. אהבתי את העובדה שהסופרת לא דחפה עלילה בלתי גמורה בסוף כדי למשוך אותך לקרוא את החלק הבא. בסוף הספר אפשר להניח את הספר ולסיים בכך את הסאגה למי שלא רוצה להמשיך לקרוא את שאר 4 הספרים.
עבורי, עיקר העיקרים בספר שעבר בצורה מדוייקת, לעומת הגשתו הצולעת בסרט, היה הרגש של בלה שמתואר פה בצורה אמיתית ומדויקת. הרגשות באות לידי ביטוי באופן יותר מוחשי וחוזקם נבנה עם התקדמות העלילה. עם רגשות עזים אלו, אפשר להבין ביתר קלות, את הנטיה של בלה להקריב הכל בשביל אדווארד ואת חוסר הפחד שלה ממנו למרות איומיו.
לסיכום: מי שמתכנן לקרוא אז נא לא לצפות לאתגרים ספרותיים, לשון גבוהה או עלילה מורכבת ומפותלת עם דמויות בעל רובד עמוק. מאידך, הספר נחמד מאוד, קולח וזורם וכיף להעביר איתו את הזמן.