סיפור על אהבה ראשונה, אהבה שהתחילה מוקדם בחייו של הגיבור, בתקופה בחיים בה התמימות גדולה אך אמיתית, הרצונות גם כן, הרגשות טהורים והגלוי גובר על הנסתר.

אותה אהבה לא התממשה והשניים נאלצו להפרד. שימאמוטו המשיכה לדרכה, האג'ימה המשיך אל החטיבה והתיכון, מערכות יחסים וקשרים נוספים (מעטים) אך מעבר לסיפוק הייצרים המיניים שום דבר אמיתי. הוא המשיך לקולג, למד ספרות ולאחר שסיים מצא משרה בחברת הוצאה לאור. עבודה משעממת בה העביר 8 שנים. יש שיגידו ששנות העשרים הם השנים היפות ביותר בחייו של אדם אך להאגימה העשור היה קודר, מדכא, משעמם עד מוות, מרדף אינסופי אחר תכלית, חיפוש העצמי, מערכות יחסים ריקות ולא מספקות ללא שום ריגוש ובעיקר שקיעה בים של זכרונות.

הסיפור ממשיך, השנים עוברות, דמותה של שימאמוטו עדיין איתו, מסרבת לעזוב. הזיכרון, התחושות, המגע, הרגעים שהעבירו יחד בחדרה, הקשיבו למוסיקה, דיברו על ספרים, התחבקו.
בעשור השלישי בחייו נדמה שהמצב משתפר, הוא הכיר את יוקיקו, הראשונה מזה 18 שנים שהצליחה לחדור את המעטפת האפורה של חייו, הראשונה שבאמת אהב מאז שימאמוטו. במהרה חייו מקבלים תפנית חדה ותוך פחות מ-6 שנים התחתן, הפך לאבא לשתי בנות, לבעלים של שני ברים מצליחים ומרוויחים, הרוויח יפה, קנה רכבים ובית גדול. הוא לא אומלל יותר, כבר לא בודד, אבל האם הוא באמת מאושר?

לאחר 24 שנים, מאז הפעם האחרונה בה ראו אחד את השניה, השניים נפגשו. שימאמוטו מגיעה לבקר בבר שלו. הם מתחילים להפגש, מעלים זכרונות, הם אפילו יוצאים לטיול קצר לנהר שם שימאמוטו תפזר את אפרו של התינוק שלה שנולד ומת ביום למחרת. הם ממשיכים להפגש ובמהרה האג'ימה נשאב אל מציאות מבלבלת ולא ברורה, בכל זאת הכל מרגיש אמיתי, הרגשות מתעוררים מחדש.

לאורך הסיפור, לצלילי מוסיקת הג'אז, משהו נסתר מאיתנו, נשאר חבוי בעולם שבין המציאות ומה שנכון ואמיתי אל המקום בו הזכרונות מקבלים צורה ולרגע לא ברור אם המציאות היא כמו שהיא או שאולי הזיכרון חזק כל כך עד כדי כך שלבש צורה והפך לממשי ואולי זה נובע מתוך הרצון להיאחז בו, בחלום, בצורה נוספת, אחרת, של האני.

איש לא ירקום חלומות בשבילנו, אנחנו צריכים לרקום את החלומות של עצמנו…”

כולם מחפשים את המקום הזה, המקום הפרטי שלהם, מורקמי קרא לזה הארמון הפרטי, המקום בו כל אחד ואחד מאיתנו חי את החלומות שלו, המקום בו החלומות הם מציאות והזכרונות גם.

דברים שיש להם צורה ודמות ייעלמו כולם. אבל רגשות מסוימים נשארים לעד..."

איש לא ירקום חלומות בשבילנו, אנחנו צריכים לרקום את חלומות של עצמנו..כך כותב יוצר נפלא דברים שכולנו כבר יודעים.

"החזקנו ידיים רק פעם אחת, היא הובילה אותי למקום כלשהו, ואחזה בידי כמו לומר - מכאן – בוא מהר. ידינו היו אחוזות זו בזה עשר שניות לכל היותר, אבל אני הרגשתי כאילו היו אלא שלושים דקות. כשהרפתה מידי, הייתי פתאום אבוד."
שלביי האהבה לפי מוראקאמי: הספר הוא על האהבה הראשונה שהלכה וחזרה והשפיעה ללא הכר על המרקם של חייו.

גיל 12 התאהבות ראשונה, המבטים הממיסים הנגיעות הקטנות והרצון להיות ביחד ולטבוע אחד בשני עד אין סוף...

גיל 17 שאלת האהבה לא רלוונטית, כוחות לא רציונלים משפיעים ומערבבים את ההורמונים, לא נושמים הרבה בין לבין.. פשוט מספקים את התשוקות ונותנים לה מקום בחיים.

בגיל 30 "למה אתה נועץ בי עיניים? הייתה שואלת. "כי את יפה", הייתי משיב "אתה הראשון שאמר לי את זה אי – פעם". "אני היחיד שיודע"..." האור שמצית שניים וגורם להם לאהוב ולהסתכל אחד על השני במיוחדות, לא באגוצנטריות, ברצון לתת ולהעניק ולהישאר כי טוב ונעים. זו האהבה שאיתה רוצים להביא ילדים לעולם.

גיל 40 הכל זורם על מי מנוחות אך פתאום משהו חסר, נפקד, החלק שתמיד רעב וצמא מתעורר, חלל שצריך למלא ,השיגרה, הספקות ..(אצלנו קוראים לזה גילאי מעבר).

כשקוראים ספר טוב מרגישים מיד כי הכל זורם ,הכל מתחבר כל כך יפה,פשוט תענוג לקרוא אותו .
שם הספר הוא על שם השיר "דרומית לגבול" של נט קינג קול ....כל הספר מלא בצלילים של נט קינג קול, צלילי ג'אז, מוסיקה קלאסית...פשוט יפה.

בספרים שלו יש תמיד מקום להתפלספיות, תובנות ושאלות נוקבות על החיים:

-האם אני חיי את החיים שלי,או של משהו אחר? איזה חלק מהאדם שכיניתי אותו אני היה באמת אני? ואיזה חלק לא? כמה אמיתי?
-כולם מחפשים את אותו דבר: מקום דמיוני, ארמון משל עצמם באוויר, ואת הפינה המיוחדת שלהם בכל זה.
עוד יצירה שצריכה בהחלט להיות על המדף בבית.

סיפור נפלא, מקסים ומיוחד מאוד.
על אהבת ילדות ראשונה , שאותה לא שכח לעולם גיבור הספר.
למרות שהוא המשיך בחייו, נישא לאישה טובה, נולדו לו שתי בנות, חי באושר ועושר, אך תמיד אהובתו הראשונה הייתה בראשו ובליבו.
אחרי המון שנים, הם נפגשים שוב, מתרגשים ומעלים זיכרונות מהעבר.
הוא חושף בפניה הכל, היא לעומתו מסתירה סודות כמוסים ביותר, ולא מוכנה שהוא ידע אותם לעולם.

הוא מרגיש מבולבל, לא יודע איך להמשיך הלאה בחייו, האם כדאי לו לנטוש את משפחתו למען אהבת נעוריו ? האם כדאי לפרוץ גבולות ולסכן הכל ?

הסיפור מרגש, זורם ומותח במיוחד.
בסיום הספר התאכזבתי, נותרתי עם סימני שאלה, מדוע בחר הסופר לסיים כך את הספר?
נראה כאילו שהוא נקלע למבוי סתום, וסיים כך בפתאומיות את הכתיבה.
ועל כך נותר לי לומר, חבל !

דרומית לגבול, מערבית לשמש, חשבתי שאמצא מנוח. אולם עבורי גם מורקמי לא הצליח לסייע.

הספר מגולל את קורות חייו (הרומנטיים בעיקר) של האג'ימה, ילד יחיד, שכמותו כולנו, בודדים בעולם.
הספר חולף בהבזקים, כשקפי מקרן נוגים ומסמאים.

סגנון הכתיבה של מורקמי, אינו תמיד לרוחי. אולם את הבלי שגרתו השכיחים, נוהג לרוב עולם התוכן שלו להשכיח.
עלי לשבח מספר דימויים סוחפים, כמו גם את תיאורו המדויק של סגולת המוזיקה על האדם.

אני לא יכול להגיד שהגיבור הראשי התחבב עלי, אבל ללא ספק מצאתי בינינו מספר נקודות דמיון - התהיות הקיומיות אודות דוחק הזמן, החיים המיוחלים מול החיים שבפועל, היטשטשות העצמי והרעב חסר השובע, כל אלה בערו בי, והצילו מבחינתי את הקריאה.

יש יצירות שדורשות ארוטיקה, ויש סופרים שיודעים לספקה, ערבה עד אין קץ. מורקמי אינו אחד מהם, הארוטיקה שלו, גסה מדי לטעמי.
ההומור בדיאלוגים שלו (בעיקר בפלירטוטים), ככל הנראה אבד במלאכת התרגום.

מורקמי לא יכול לכתוב ספר רע, גם ביצירות הפחות טובות שלו, תימצא הפנינה שהייתה שווה את המסע ("ההיסטריה הסיברית" במקרה הזה). אולם לאחר יותר מדי סיפורת, ובעיקר בתקופה הנוכחית, הייתי צריך את הפנטזיה המטלטלת שלו, את הסוויץ' המחשבתי שמערבב חלום ומציאות, תוך שמעורר, התפעלות עמוקה.

בסוף, לא השאיר אותי מורקמי חסר כל. ערפל פלאי נמתח, כאשר נדמה שהאג'ימה חובר אל אהובתו.

שלושה כוכבים של קסם, אם זה אפשרי.

אחרי קריאה של לפחות שמונה ספרים של מורקאמי (ניחוש גס, בלי לספור) זה הגרוע ביותר שקראתי עד כה.
לא מומלץ למתחילים בסאגת מורקאמי בכלל.
בין הדברים שהפריעו לי הוא התרגום. לפחות בגרסת 1999 שאני קראתי, יש שגיאות כתיב מדי כמה עמודים. אותי אישית זה מוציא מדעתי.
העלילה עצמה מאכזבת גם היא. מעבר לזה ששנאתי את הדמות הראשית (בייחוד את צורת החשיבה הפשטנית והמתנשאת שלו), פשוט אין לה את הקסם הרגיל שקיים בספריו של מורקאמי.
אמרו כאן שהספר מיועד לגברים נושאים עם ילדים, אז אולי אני לא קהל היעד, אך עדיין התאכזבתי.

השם הארוקי מוראקמי מוזכר תמיד במין יראת כבוד.
אף פעם לא יצא לי לקרוא ספר שלו, אבל מביקורות של אחרים קיבלתי תחושה כאילו הוא מינימום הקוונטין טרנטינו של עולם הספרות.
בעל סגנון מיוחד כזה, שאתה יכול להרגיש את טביעת האצבע שלו בכל יצירה. ומי שאוהב אותו, שבוי בקסמו.
אני מת על טרנטינו.

חבר לעבודה שלי הוא ממעריצי הארוקי. ביקשתי ממנו המלצה מאיפה להתחיל וזה הספר שהוא הביא לי.
מה אני אגיד לכם, ספר בסדר.
אין בספר שום דבר שאני יכול לציין כמיוחד. הסיפור בסדר, הכתיבה בסדר, לא מצאתי בתוכו רעיון, מחשבה או דימוי שאקח איתי הלאה.
אבל העביר לי את יום כיפור.

ספר מקסים! מהרגע שהתחלתי לקרוא לא הנחתי אותו מידי. הסיפור יפהפה, מתחיל באהבת נעורים (לרוב האנשים היה) ומשם הסיפור מתפתח, אבל אני חושבת שמה שהכי אהבתי בספר היה תהליך הקריאה עצמו, נהניתי מהאווירה, מהמסר שהוא מעביר, השאלות שהוא מעלה.
לפעמים יש לך הכל אבל עדיין משהו נשאר ריק בלב, מה זה להיות מאושר?
ממליצה בחום.

מ ו ר ק מ י ❤️❤️

מורקמי הוא סופר פורה ולאוהבים אותו יש נחת מכמות התרגומים לעברית . קראתי עשרה מספריו (1Q84 נספר כאחד במניין הספרים) ושניים נוספים ממתינים לי בערימת ספרים , אנחנו מכרים ותיקים.

לאחר פסק זמן ארוך ממורקמי , בחרתי לקרוא את דרומית לגבול - מערבית לשמש , שהוא ספר טוב אך לא מהטובים ביותר. כתיבתו של מורקמי השוזרת אניגמה , פנטסטיות וסוריאליסטיות לא מתקיימת בספר זה.

לו הייתי מחלקת את ספריו לקבוצות הרי שאת זה הייתי מכלילה לצדו של יער נורווגי אולם , פחות טוב ממנו , המספר כאילו אותו מספר בקורות הציפור המכנית ...תחושה של déjà vu יחד עם זאת , הקריאה נעמה לי והציתה אהבה רדומה.

בהחלט מומלץ לאוהבי מורקמי.

*** חבל שאין חצאי כוכבים .

כמו תמיד אחרי קריאה של מורקמי כששואלים אותי על מה הספר התחושה היא מאיפה להתחיל?
מורקמי ידוע באהבתו לג'ז וגם בספר זה יש שזירה בלתי פוסקת בין הכתיבה למוזיקה. הכותרת לקוחה משיר בתקליט שאותו שומע האג'ימה יחד עם אהבתו הראשונה שימאמוטו.
האג'ימה בעלם של שני ברי ג'ז נשוי באושר ואב לשתי בנות. מבחוץ הוא נראה אדם שמאושר בחלקו אך לאחר פגישתו המקרית עם שימאמוטו אנחנו רואים מולנו אדם שיש לו הכל אך בתחושתו אין לו כלום. למרות שבדרך כלל יש תחושת מציאות קפקאית בספריו, הפעם הספר ריאליסטי עד מאד אך גם בו יש תעלומות מסתוריות שלא נועדו להיפטר.
מה גורם לנו לאושר? האם ניתן לחזור לאהבתנו הראשונה גם לאחר עשורים שעברו? מה נמצא דרומית לגבול? ומה מחפשים איכרים בסיביר מערבית לשמש?

כל אלו רק נגיעות מהשאלות שמעלה ספרו המצויין של מורקמי