שנה עברה שנה חלפה...
עברה שנה בדיוק מאז קראתי את השלישיה המופלאה של טרילוגיית החוק הראשון...
תשאלו למה לקח לי כל כך הרבה זמן לכתוב משהו עליה? אז ככה- הסידרה באמת מופלאה וכנראה הייתי צריך להכיל אותה ממרחק הזמן. הדברים התבררו לי עוד יותר- מאחר שבסיכומה של שנה הגעתי למסקנה שאלה הספרים הטובים ביותר שקראתי השנה (ואולי גם בשנים האחרונות). ספר שמנקר לך במוח במשך שנה (גם לאחר שקראת ספרים נוספים)- מספר לך שהוא ספר טוב.
אז מה יש בסידרה?- אבירים, לוחמים קשוחים, מלכים, קוסמים, מסדר עתיק, פוליטיקה וסודות- הרבה סודות.
הספר הוא לא פנטזיה רגילה. זה פנטזיה פוליטית למבוגרים. ספר שלדעתי מכניס לכיס הקטן את "אש וקרח" (ראיתי כתבה שבה ניסו לחשוב על ספרים שיוכלו לתת תחליף ל"משחקי הכס" והסדרה הזו הובלטה שם במיוחד. מה שנכון נכון-באמת פלא שאף גורם טלויזיוני עוד לא קפץ על הסידרה).
הכיף בסידרה הזו הוא שהפנטזיה היא מאד ארצית. היא לא מייפה את המציאות ולא צובעת אותה בצבעים יפים- הרעים לפעמים טובים והטובים לא תמיד טובים. באופן הזה היא דומה בדרך כלשהי למשחקי הכס. יש הרבה פוליטיקה ותככים ובינהם קסמים וקוסמים ועולם מטהפיזי שמניע הכל. (למרות קטעים מהפכי קיבה בסגנון ג.מרטין).
גם הגיבורים הם לא חד צדדיים- לוחם אכזר עם נפש רומנטית ופילוסופית, אביר שחצן אך פחדן בתוך תוכו, קוסם מסתורי שעיקר קסמיו הם במישור הפוליטי ובעיקר הדמות המופלאה (ואולי גם זו שכלפיה יש הכי הרבה אמפטיה) של האינקויזיטור המעונה והמענה בעל אלף הפנים - גלוקטה- שזוכה בסוף הסידרה למעין גאולה.
לא הייתי נותן את הספר לנוער (למרות שהיום לצערי הם קוראים הכל)- בעיקר בגלל הרבה אלימות.
חוץ מנוער ובעלי קיבה רגישה- מי שלא קרא- שירוץ ויקרא...
מומלץ גם למי שלא חובב פנטזיה!

****





הספר הראשון היה מסקרן. שונה, זה בטוח. חסרו בו כמעט כל הדברים שהופכים פנטזיה לשגרתית או לכזו שמתאימה לקריאה של בני נוער. אין טוב, אין רע, אין כוחות על שמתגלים לאיטם אצל נער או נערה שעולים לגדולה בזכות אומץ לבם אל מול אוייב מרושע ורב עוצמה. הספר השני המשיך את אותו קו, והספר השלישי חתם את הטרילוגיה בכבדות ורצינות תהומית של אבן גדולה שמונחת על באר שמובילה לעומק השאול. רק שמישהו לא יגול את הסלע הזה מעל הבאר, כי לך תדע מה עלול עוד לצאת משם.
הספרים האלה, טרילוגיה שהיא בעצם סיפור אחד של אלפיים עמודים מחולקים לשלושה ספרים שאי אפשר לקרוא אותם בנפרד, הם גסים, אלימים ולא מהוקצעים, כמו קרדום גדול וחלוד, בניגוד לסיפורים שהם אולי כמו חרב נוצצת, מחושלת בידיו של רב אומן. בכלל, אברקרומבי לא נכנס לדקויות. בעדינות של נפח גדול מימדים הוא חוצב את הסיפור הזה ומניח לקוראים לקוות לשווא שהדברים יילכו באופן שבו הם בדרך כלל הולכים - הטוב יהיה טוב והוא ינצח את הרע, בכל פעם קצת ובסוף בבת אחת.

אבל לא. זה לא עובד ככה כאן. אם הארי פוטר היה נכנס לעולם הזה, אחרי רבע שעה הוא היה מוצא את עצמו עם גולגולת מעוכה כתוצאה מהתנגשות אקראית עם האדם הלא נכון כי הוא הזמין בירצפת בבית מרזח שלא מיועד לנערים עם תחת לבן ומשקפיים עגולים. בעולם של אברקרומבי אין סנטימנטים לאף אחד, בייחוד לא למי שמתיימר להיות גיבור. לפעמים צדיק ורע לו, לפעמים רשע וטוב לו, ולפעמים זה משתנה בכל כמה דקות מפה לשם ובחזרה. פשוט כי ככה זה בחיים. אין גמול אמיתי ואין שום סיבה לחגוג, גם כשזה נראה לרגע ששפר עליך גורלך. הכול זמני. זה מפחיד, אבל העולם הוא כאוס, ואין על מי לסמוך. המכשף הערמומי הוא לא גנדלף, האביר יפה התואר הוא חרמן וחלש אופי, המצביא המהולל מקבל סרטן וסובל מרגשות נחיתות, האינקוויזיטור המרושע הוא נפש מיוסרת שאינה זוכה לחמלה גם לא מהקורא רך הלב ביותר, הענק הצפוני המצולק בעל תשע האצבעות הורג גם את החברים שלו כשהוא מאבד שליטה, והחברה שלו שנמצאת במסע נקמה אינסופי היא דמות חזקה שפשוט שונאת את כל העולם ולא מתקדמת עם העניין הזה אפילו מילימטר. אין דמות אחת שאשכרה אפשר להזדהות איתה, ובכל זאת, את כולם אוהבים לרגע פה ורגע שם, פשוט כי ככה זה במציאות. אנשים מורכבים. אין נבלים שהם רוע טהור כמו וולדמורט או מין אור נגוהות בדמותו של מכשף טוב ורחום ורב עוצמה כמו גנדלף או דמבלדור. יש בני אדם, ובני אדם זה חרא בלבן. לפעמים יש קצת יותר לבן, ולרוב קצת הרבה יותר חרא.

הספרים, אם לא הבנתם עד עכשיו, לא מיועדים לבעלי נפשות עדינות. הם מחוספסים וישירים, אין בהם חמלה או התחנחנות והם רצופים באלימות קשה ובשפה בוטה ובלתי מתפשרת. מצד שני, למי שמחזיק מעמד מובטחת חוויית קריאה חזקה ושונה מרוב ספרי הפנטזיה שאפשר להיתקל בהם. אני, בכל אופן, אהבתי מאוד. במיוחד את הספר האחרון.

****

כרך הסיום של הטרילוגיה האדירה ורחבת היריעה של אברקרומבי הוא פשוט נפלא. העלילה הנפלאה שנטוותה ביד אמן ממשיכה להיות חזקה ובוגרת, מותחת ומחשמלת. אברקרובמי כותב בשפה בהירה וטובה, עם תיאורים מעולים ותוספת הנפח של הרגשות של הדמויות מוסיף איכויות רבות לסיפור הענף של הטרילוגיה.
הדמויות של אברקרומבי ממשיכות להיות מקסימות, שנונות ואנושיות גם בפרטים הקטנים וזה מדהים שתחת אותה כריכה מצליח אברקרומבי ליצר תוכן מעניין, קולח וסוחף גם בעולם הפנטזיה וגם במתח, רומנטיקה, פוליטיקה ועוד. הדמויות הנפלאות של הספרים הקודמים ממשיכות להוביל את העלילה המפותלת ברחבי העולם של החוק הראשון ומגיעות לעומקים ולרבדים מדהימים עם גילויים של עוד פרטים על כל אחת מהן.
הסיפור של אברקרובמי כמו העולם האמיתי מחושל ברגעי שיא ורגעי שפל והקורא מתחבט עם הדמויות בהכרעות גורליות על גורל העולם, כל דמות בתחומה. אברקרומבי שוזר כאן כמה סיפורים יחדיו שיכולים לכלכל ספרים שונים, והספר עב הכריכה מאגד בתוכו את כל הטוב של אברקרומבי.
מצד אחד חבל לי שנגמר אך מהצד השני זו הייתה חוויה נפלאה לחיות בעולם הקסום הזה במשך החודשיים וחצי האחרונים ולמלא את הזמן הפנוי שלי בסאגה האדירה הזו. מה עוד שבהחלט נשאר טעם של עוד על כל אחת מהדמויות ביחד או לחוד.
תהנו...

קודם כל אזהיר שיש פה ספוילרים, אז ראו הוזהרתם.

ז׳אנר הפנטזיה לא נתפס בעיני רבים כז׳אנר איכותי. יש אנשים שפשוט חושבים שדרקונים ומכשפים זה לילדים אבל גם מפני שברבים מהספרים רבי המכר בתחום ויתרו מראש על מקוריות ועומק ומסתפקים בנוסחאות מוכרות ולעוסות שהקוראים אוהבים - גיבור + נבואה שניבאה את כל הסיפור מראש + מסע הירואי להצלת היקום + קצת רומנטיקה + מכשול בצורת דרקון/מכשף רשע/זומבים/אורקים/טרולים/מלאכים שסרחו/אלפים אפלים/אנשי זאב = סאגה אפית בת לפחות 3 ספרים שתנפח את חשבון הבנק של המו״ל.
זה לא שאין גם הרבה ספרות פנטזיה מעניינת ומקורית, אבל מה לעשות שיש הרבה מאוד פנטזיה נוסחתית. בסדרת הספרים הזו ניכר המאמץ להתרחק מנוסחאות אלו.
בכללית, החתירה למקוריות הוא מהלך שיש לשבחו, וע״כ נרתמתי למלאכת הקריאה. באמזון מצאתי תועפות של תשבחות על הספר ויצאתי למשימה חדורת מוטיבציה ורצון לאהוב את הספר. בספר הראשון נתקלתי בקושי רב, כי גם היה שם הרבה מאוד מלל ויחסית מעט מאוד התרחשות, וכל ההתרחשויות היו ממש מדכאות. בספר השני הקצב השתפר ונתפסתי לעלילה ולדמויות, והספר השלישי... גרם לי להצטער שלא זרקתי את הספר הראשון לערימת הספרים הלא מוצלחים.

אז מה כל כך שונה פה ואחר מספרים אחרים? נתחיל בכך שברבים מספרי הפנטזיה היינו רוצים לעבור לעולם הדמיוני שבודה לנו המחבר. אני אישית עדיין בודקת בארונות אם יש פתאום מעבר לנרניה, ומוכנה לעשות רילוקיישן לארץ התיכונה אני טיים.
העולם של החוק הראשון הוא עולם מאוד קשה ואכזרי, וחצי מהספר מלא בתיאורים של סרט אימה מזן הTurture. לא הייתי עוברת לשם.
שנית- קשה מאוד לזהות מי פה בדיוק הגיבור שיציל את העולם , כי אף אחד מהדמויות המרכזיות בספר לא הירואית במיוחד וכולם אנטי גיבורים ואנוכיים ופחדנים ובכללי די חארות של בני אדם. גם המסע הוא לא בסגנון המקובל כיוון שאף אחד מהגיבורים לא מעוניין להציל את העולם במחיר חייו. הרומנטיקה מורדת לרמת עליבות אנושית מעוררת חמלה, שאפשר לראות בדרך כלל רק בסרטים מזרח אירופאיים מדכדכים שזוכים בפרסים בפסטיבלים ובהערצת מבקרי קולנוע אינטלקטואלים, אבל מעוררים בשאר הצופים נטיות אובדניות.
אבל כן יש מכשף רשע ומלחמה בין 2 ציוויליזציות אחת שמונהגת ע״י המכשף הסופר סופר רשע שמשתמש בקסם אפל, והציוויליזציה של הטובים שמונהגת ע״י קסם מסוג אחר.
אז אנחנו יודעים לפחות בצד של מי אנחנו ולומדים לחבב את כל האנטי גיבורים שלנו למרות מגרעותיהם הרבות המתוארות בפרוטרוט.
התיאור הריאליסטי שלהם כאנשים, ולא כגיבורים, ממלא את כולנו הערכה אין קץ לסופר ואיך הוא מצליח להיות סופר מדהים ולגרום לנו להזדהות עם הגיבורים למרות שלא היינו רוצים להיות חברים שלהם במציאות. וכל הזמן אנו שוקעים איתם בתיאורים מדכאים של כל הקשיים והזוועות שהם עוברים וחושבים לעצמנו כמה שהספר ריאליסטי ומחוספס ואיך הוא מצליח להתעלות במקוריותו על כל הקונבנציות הלעוסות של ספרות הפנטזיה ( למרות שהוא לא עד כדי כך מקורי, כי הרי ג.ר.ר. מרטין שכתב את ״שיר של קרח ואש״ הרבה לפניו כתב פנטזיה ריאליסטית ומחוספסת פי אלף).
אבל אז הגיע הסוף של ספר הזה, האחרון בטרילוגיה, והגרנד פינאלה האולטרה מעצבנת שלה.
מסתבר, חברים, שהסופר הוא מאוד מאוד מאוד מתוחכם, וצוחק על כולנו מתחילת הספר. למעשה הוא שיחק בנו הקוראים משחק. הוא מוכיח לנו שלמרות שחשבנו שאנו קוראי פנטזיה מנוסים שכבר ראו הכל ויודעים הכל לא הבנו שום דבר כי אין טוב ואין רע, וכולם חארות, גם הצד של הטובים וגם הצד של הרעים הם בעצם רעים.
זה בעצם מותחן פסיכולוגי שהתחפש לספר פנטזיה. מין ספר כזה שהסוף מביא טוויסט מטורף שהכי לא ראית בא, ולוקח את הדמות שהכי לא בנית עליה שהיא פסיכופת חולני, והנה אתה מבין שטעית בענק .
הבעיה שלי עם הספר נעוצה בכך שרציתי לקרוא ספר פנטזיה ולא מותחן. ולא רציתי שהטובים יהיו רעים.
בעוונותי, רציתי שבסוף כל התלאות והזוועות וההתפתחות של הדמויות כאנשים שהטובים יכסחו את הרעים. הסוף.
חה חה צוחק עלי הסופר הכה מתוחכם - חשבת לעצמך שאת מחפשת פנטזיה אחרת, משהו שונה ואיכותי, אבל בעצם את רוצה קלישאות! את רוצה טוב ורע פשטני, שחור ולבן! והגרוע מכל - רוצה הפי אנד! טפו! ובכן - כן. זו הסיבה שבגללה אני אוהבת פנטזיה, מציאות יש לי גם בבית.

אז בסוף הספר הרגשתי קצת טיפשה, קצת מרומה ובעיקר כעסתי על הסופר כי נראה לי שהוא יצא למעין משימה הירואית משל עצמו להוכיח שפנטזיה זה ז׳אנר מטופש.

וכך מסתיימת טרילוגיית החוק הראשון. התגובה הכמעט פבלובית של קורא ותיק היא לחפש סוף "מספק". הטובים מנצחים. אנחנו צריכים לפחות לדעת מי הם הטובים. אבל אם מישהו עדיין מצפה לסוף כזה לאחר שני הספרים הראשונים של הטרילוגיה, הוא כנראה קרא ספרים אחרים ממה שאני קראתי. בשלב זה כל מה שציפיתי היה למשהו שכמוהו לא קראתי מעולם וזה בדיוק מה שקיבלתי.

אז הדמויות נשארות מהטובות שנכתבו מעולם בז'אנר. העלילה שוברת את כל הציפיות ואף מעבר. והכל מרענן וחדש. לא יכולתי לבקש יותר מזה. 5 מתוך 5