בולגקוב חובש הפעם את הכובע השני שלו , כובע המחזאי אולי האהוב עליו ביותר. אי הארגמן הוא פרודיה ארוכה מדי ולעיתים מתבוססת בבוץ של עצמה, בתקופה בה עדיין לא ממש מומלץ לירוק על המנהיג הרוסי הקרוב למקום מגוריך ישר בפרצוף ( התקופה הזו מסתבר עדיין לא הגיעה עד עצם היום הזה).

העלילה ברמת המאקרו משעשעת ולא מחטיאה את מטרתה, נציג האליטות מגיע לאי הארגמן השוכן באיזו פריפרייה לפגוש את המקומיים המורכבים מאתיופים, אוכלוסיה של לבנים ועוד אוכלוסיה בעלי גוון בלתי מוגדר. למנהיג יש לפי מיטב המסורת וחוש ההומור האלוהי כנראה , שם מטופש עם ניחוח מוכר סיזי בוזי.
אם אמשיך לחתוך את עוגת הרבדים הבלתי נדלית של בולגקוב , נמצא פה רובד נוסף של קבוצת אירופאים המקיימים יחסי דיפלומטיה ומסחר עם אוסף פראים שבראשם עומד המנהיג סיזי בוזי . הגרמנים היו פה והתייאשו, אחר כך הצרפתים ואז הלורד התורני. כשאוכלוסיית הפראים תוססת עקב חוסר שביעות מהשלטון הנבחר, כל מי שהוא לא אתיופי מבקש להימלט להתגורר באירופה, אך לתהליכי הגירה יש הגיון משלהם ולא אלאה אתכם בפרטים המייגעים.

משום שבולגקוב רוצה להפוך את העלילה הזו לעוגת שכבות, אז יש פה עוד יציקה של תככי התיאטרון הרוסי. מי המממן , מי כותב את המחזה ומי קובע איך יציגו את דמותו של המנהיג על הבמה וישארו חיים למחרת בבוקר. אבל מכיוון שהרעיון הוא לכתוב פארודיה על חלטורה תיאטרלית הקורא לטעמי נופל בין הכיסאות. זאת מכיוון שבולגקוב כל כך התאמץ אז הוא כתב מחזה גרוע במיוחד ואז עטף אותו בשכבת פארודיה. וכל זאת על מנת להעביר את הקורא תהליך של צנזורה עצמית כדי למצוא חן בעיני המצנזר הרשמי, וכך הכותב מסרס את עצמו ומעלה מחזה מגוחך בעל ניחוח מזלזל מתוך כניעה לטעם הקהל ולמדיניות הצנזור.

אני באופן אישי סולדת מצפייה בקרבות מכל סוג שהוא, ובולגקוב פה הזכיר לי את כל הגאונים שרואים מיקרופון בכל תרחיש ציבורי כלשהו , ופתאום הם מצמיחים להם כנפיים של רד בול ועפים על עצמם והמיליה שלהם , כמה הם מתת האל לאנושות וכמה זמנם של האחרים קצוב והם לא שייכים וזה רק עניין של זמן שכל מי שהוא לא אני פשוט יתאדה מפה .
בלגקוב מנהל קרב בצורה של עוגה שמותירה לקוראיו טעם רע בפה. העלילה מסורבלת ועיסתית קצת, אין מערכת יחסים אמינה בין דמות נשית לגברית, בולגקוב מוסיף פה כל מיני חומרי גלם לא קשורים ולא אופה אותם עד הסוף ואז מנסה להאכיל את הקהל עוגה שאני חושדת שלא ניסה לטעום אותה בעצמו.

אבל ויש אבל , הסופר הזה גאוני . ולכן אסלח לו על הטעם הלא אפוי ואמשיך את חיי בפריפריה עם סיזי בוזי והר הגעש בו אנו חיים.

אהבתי את הספר ''רשימות של רופא צעיר'', סך הכל כל מה שכותב בולגקוב אפשר לקרוא ותמיד אפשר להתחבר למשהו, ואני קראתי מזמן את הספר הזה. אני קורא כעת ספר אחר, אבל חלפתי על פניו היום והוא העלה לי זיכרונות, החלטתי לכתוב עליו ביקורת. אולי גם כדי לעזור לאנשים שמשוטטים באתר לדעת קצת יותר על מה כל העניין, לא יודע, אז הנה:

אני חייב לומר שהכריכה יפה והשם תופס את העין, ההקדמה מפורטת. המחזה הזה הוא מהיצירות הקטנות הללו של בולגקוב שהצללים האדירים של ''לב כלב'' ו''האמן ומרגריטה'' מאפילים עליהן. כמובן יש גם את ''הגאוורדיה הלבנה'' שטרם קראתי, שגרמה לבולגקוב להתחבב על סטאלין, ובכך לקבל שיחת טלפון שהצילה את חייו, אבל עדיין לא הצילה אותו מכוחה של הצנזורה.

בספר בולגקוב צינזר את עצמו בידיעה ברורה, אבל בקריאת כל הספר ניתן להתחבר למחזה עצמו ולהבין מה מתרחש בו.
ההתחלה מספרת על ההכנות, על אדם בשם גנדי פנפילוביץ' ועל יחסיו עם הדמויות השונות ומטיולקין התמהוני, ועל מטרתם המשותפת של כל אלו לתחזק תיאטרון ולעלות הצגה. מנהל התיאטרון ''נעדר''' ומצוי בחופשה, כולם רועדים בפניו, אני התחברתי לכל הכאוס והתככים והבלאגן שיש למחזה להציע. ומכאן מקבלים מחזה שניתן לקרוא לו מגוחך ומצחיק:

יש איזה אי שבו יושבים ילידים, שאפילו בין אלו אין רציפות אתנית או שיתוף פעולה תוסס, מדובר שם על יחסיהם של יושבי האי והאירופאים, ואפילו בינם ובין עצמם לחוד, ועוד דמויות ססגוניות. הדיאלוגים קצרים ומליציים והקריאה קלילה, לדוגמא קטע שאהבתי:

לורד: ''אוה, לעזאזל! אך בידי מי האי כעת?''.
קירי: ''בידי הנבלים קאי-קום ופארה-טטה''.

נשמע מגוחך ומשעשע לא?.

ניתן לקרוא בנסיעה קצרה ברכבת או בטיסה (במידה והקורונה תעבור)...ספר חביב, מעורר פליאה, כמיטבו של מיכאיל בולגקוב. בקרוב אולי אקרא את הגווארדיה הלבנה ולב כלב שלו, שמעתי שאלו הן יצירות מופת.

לא בין הכי טובים שלו לדעתי, אז 3.5 כוכבים שמתעגלים לארבעה.

מה שמצחיק שבאותה שנה שעינת בסר המתרגמת תירגמה את המחזה, היא הייתה איתי בקורס רוסית למתחילים ולא הפגינה מי יודע מה שליטה ברוסית, לי מוזר הפער בין השפה הגבוהה של בולגקוב למישהי שבקושי ידעה לתרגם משפט פשוט.