אחרי שכולם אמרו כן ולא וכן ולא, וראשוני אמר לא, החלטתי לבדוק בעצמי.
ובמילה אחת אני מסכמת כבר בהתחלה – לא!
ראשית איך מתחילים לקרוא ספר כאשר מחמאה מעליבה כל כך מתנוססת על כריכתו? "אדיגה הוא סופר של ממש". זה כמו להגיד על שף מדופלם שהוא שף של ממש אחרי שהכין מנה מסוימת. כאילו הוא לא באמת סופר, סתם כתב סיפור ויצא לו במקרה מוצלח. אבל מילא.
דפדפתי את הכריכה והגעתי לעמוד הראשון. ושם כבר לא יכולתי לשתוק: מה פניה אישית לראש ממשלה?? ספר שלם בתור מכתב שאמור (או לא אמור) להגיע לשולחנו של ראש ממשלת סין?
ובכלל פניה בגוף שני בספר מורידה מערך היצירה בעיניי – זה טריק זול ולא מחמיא לאף כותב.
אני חייבת להודות שאת החצי הראשון קראתי עם איזשהו רוגז על כל הדברים האלה, אבל גם את זה עברתי.
ואז כשהתאוששתי הבנתי שזה ספר על הביזיון הגדול של התת-יבשת הנקראת הודו, שהגיבור שלו מעורר בחילה וסלידה ולא לרגע אחד רגש של הזדהות. ושהחיוך המרוח על פניו של הסופר (על הכריכה האחורית) לא מרמז על אף אחד מהביזיונות שקורים בספר.
יש יגידו שזה ספר שמשקף יפה את המציאות של הודו ומגלה את הפן האמיתי שלה. נכון, זה רק גורם לי להתרחק מהמדינה הזאת יותר ממה שרציתי להתרחק ממנה קודם. פשוט עושה הרגשה של מדינה מטונפת לא רק חיצונית אלא גם בקרביים שלה.
לסיכום, ספר שגורם הרבה רוגז על הודו, על הדמויות בספר, על הסופר ועל ועדת פרס בוקר שמציבה את הספר הזה לצד חיי פיי...

התפוררות הוא ספר על יופי. יופי חיצוני נדיר ומיוחד שגובל במפלצתיות. יופי כה עז עד שהוא זורע הרס בכל הסובב אותו. יופי שהורס את חייו של האדם מרגע היוולדו. יופי שמזעזע חיים של האנשים הסובבים אותו מרגע ההתבוננות בו. יופי שמשתלט על מחשבותיהם, רצונותיהם ומעשיהם של אנשים. יופי שגוזר גורלות, שגורם לאנשים לעשות מעשים לא מוסריים. שמוביל אדם לחיות חיים מעוותים עד לסוף המר.

הוא גם ספר על אמת, על אנשים שלא מפחדים לספר את אמת על עצמם. יתרה מכך, לחשוב אותה ולהודות בה בינם לבין עצמם.



לא יצירת מופת ולא כתוב מרתק או סוחף מידי, אבל יש משהו באמת הבוטה ובבוטות האמיתית.

צפוי ומשביז

מסחרי, המוני... כנראה לאוהבי הז'אנר

הזוי ותקוע - משהו שם לא עובד

ספר למנוחת השכל (לא במובן הטוב...)

זיבלון מצוי. לא הפסקתי להגיד: "נו, באמת!!!!" דמויות צפויות. נמוך ורדוד.

מבלבל בצורת הכתיבה שלו אבל זה בדיוק מה שעושה אותו לספר טוב

ספר טוב. קצת מרוח לטעמי - את השליש האחרון היה אפשר לקצר או אפילו להשמיט. מלא במידע היסטורי, למראת שקצת לא קל לעקוב אחר התקופות ומי שלא בקיא בהיסטוריה של ימי הביניים יכול למצוא את עצמו עם יותר סימני שאלה מאשר תשובות.
הספר גם מפחיד לפעמים - לא העזתי לקרוא אותו לבד בלילה, אבל אני פחדנית גדולה אז זה לא נחשב...