"כשהגיע לתל-אביב נסע לים. החוף היה מלא מתרחצים, והוא המשיך לנסוע לאורך המצוקים שהתרוממו מעל החולות הלבנים והגלים הכו בהם בשלווה. החנה את הג'יפ במקום בו לא היו מתרחצים. הים נגע במצוקים ולא הותיר חול להשתזף בו. התיישב על סלע חד. הסתכל על הים. על הגלים הנמוכים. על סירות-המירוץ הקטנות. הרוח הקלילה יבשה את גבו, שהיה לח מזיעה. נזכר פתאום בבולקין, ושאל את עצמו, איך יש לו כוח לחיות לבד, שם, בקצה המושבה. "ועכשיו, " שאל את עצמו, "אתה לא לבד?" גלים התנפצו על הצוק והעלו קצף לבן. סביב הסלעים שבלטו מתוך המים היו כתמי ירוקת. זוג צעיר הלך בין האבנים. ראה את צחוקם, אך לא שמע דבר. ברק השמש בגלים סנוור אותו"

הספר מדבר על מושבה בשרון אי-שם בשנות ה-60 המאוחרות.. מתאר דמות-דמות. כל אחת עם החיים שלה - יש כאלה עם חיים מעוותים יותר ויש כאלה המעוותים פחות. הדמויות הן שונות ומגוונות - ילדים, מבוגרים, משפחות עם ילדים, אנשים בודדים ממש, חיילים.. וכמה שונה כל אחד מרגיש את הבדידות שלו. ומאיפה באה תחושת הרייקנות. יהיו אנשים שחיים לגמרי לבד - אך מסתדרים עם המצב יפה. יהיו אנשים שחיים בזוגיות מאושרת למדי - לא רבים, אין להם בעיות מובהקות להיות מוטרדים מהם - ומרגישים בדידות איומה..
נראה שהשנים מאוד שונות מהשנים שלנו, תיאור המציאות של אותם שנים נראה לי כמו תפאורה של הצגה - ולא בגלל שקורן לא מספר טוב, פשוט היום כשקוראים את הסיפור המציאות מאוד שונה.. הספר מאוד אמין וכן - אך עדיין כל השכנים הפולניים שמרכלים לך מאחורי הגב, כולם מכירים את כולם, מסתכלים עליך בעין לא יפה - כי בעלך אכל בהפסקת צהריים בעבודה במסעדת הכפר ולא בבית - אז בטח משהו בתקשורת בניכם לוקה... אין לאנשים טלפונים בכלל.. כביכול הכל שונה - אבל נפש האדם נותרת זהה לחלוטין. מה שמטריד אותם זה לחלוטין מה שמטריד אותנו. הרגשות הן הרגשות זהות בדיוק.. אני חושבת שזה אחד הדברים החזקים שבספר שעל אף שנכתב לפני כל כך הרבה שנים, על אף היותו ספר איטי ו"לא מודרני" מאוד, הוא מדבר אלינו ממעקי נפשינו אנו..
אחת הדמויות המרכזיות בספר היא הגר - אישה בשנות ה-30 שלה, שחיה חיי נישואים מאוד סבירים עם בעלה, מסיבות שלא מתוארות אין להם ילדים , ואיכשהו היא גם לא עובדת כל חייה. מחד - היא אישה שמשקיעה למדי בביתה, מקפידה להכין אוכל כל יום לבעלה, מקפידה על הסדר בבית, ונראה שממלאת את כל "משימות עקרת הבית" שלה - מעידך היא מתוארת כאישה שלמדי אוהבת את עצמה, מטיילת לפי רצונה באיזורים הסמוכים, ערה לעצמה ולרצונותיה. רוב הספר מתאר את התנהלותה ביום יום - היה יותר נוח לכתוב "מתאר את חייה ואת הרגשות שלה" - אך זה לא המצב. הספר לחלוטין לא מתאר רגשות של גיבוריו.. גם לא מניעים של מעשיהם. הוא מתאר את מעשיהם במהלך היום, את המצב הפיזי שלהם , את השיחות ביניהם - אך לעולם לא יורד לרגשותיהם. אותם אנו קוראים בין השורות. הספר לא מרבה במילים, כשהשתקנות, המינימליזם, והתיאורים המצומצמים מובאים לרמת ערך עליון. הסופר וכך גם דמיותיו מדברים מעט, במקום לריב לרוב עוזבים את מקום המבוכה או שותקים..

"אז למה שלא נוסע מחר?"
"לא יודעת"
אחרי הארוחה יצאו לטייל. הלכו בכביש הראשי הריק, לכיוון המשטרה. עברו ליד מוסך, וטוביה סיפר לה(להגר) שהכל מתקדם. הם מכרו עוד משאית משומשת. בקרוב יתחילו לצבוע שמשות של מכוניות פרטיות בצבע מיוחד נגד השמש. "בכלל יש הרבה תוכניות," אמר, "אבל לא תמיד ברור לי בשביל מי כל העבודה הזאת.
"מה זאת אומרת בשביל מי?
"מה אעשה בכל זה?"
"אני לא מבינה אותך, " אמרה, "בשביל מה אנשים עובדים?"
"לאבי," למשל , היה בשביל מה לעבוד."
"בשביל מה?"
"בשבילי. בשביל כולנו."

לא מתואר פה אדם עצלן, גם לא אדם שבורח מעבודה. בעלה של הגר פשוט חש ריק. הוא אדם מקסים, ויש לו כה הרבה - זוגיות, יחסים חמים למדי עם אשתו, מצב כלכלי טוב, אך בפועל כאילו אין כלום. כאילו התקשורת הרגשית שלהם לא מתפקדת. שניהם אנשים לא רעים, שכלל וכלל לא מחפשים להכאיב אחד לשני. אצלו זה ברור. אך גם אצלה למרות כל מה שהיא עושה בספר - המצב הוא אותו מצב. היא כלל וכלל לא מחפשת לעשות משהו רע לבעלה. היא פשוט מתגלגלת ימים שלמים בתוך הריקנות של עצמה. בתוך חייה ללא ילדים ( כשמאוד יכול להיות שזה "אין ילדים" מבחירה שלה לפי תיאורים אחרים של התנהלותה בספר ), חייה ללא עבודה ( מתוך התגלגלות כזו או אחרת למצב הזה, כי היא עזבה את הלימודים לקראת הסוף, כי גם כשהיא מנסה לחזור ללימודיה ולהתחיל לעבוד היא עושה זאת בהססנות, ובעצלתיים. נראה שה"לא יודעת" בתשובתה הם מילים המסמלות הרבה. לא רק שהיא בורחת מתשובות , מויכוחים, מלהודות ברגשותיה לאחרים, נראה שיתרה מכך היא גם בורחת מלתת תשובות לעצמה. וגם לא ברור כלל וכלל שתשובות אלה קיימות לה. נראה שכל מה שקורה לה קורה באיזו אינרציה, או מתוך סערת רגשות שהיא מרשה לעצמה.. סערת רגשות שנובעת מחוסר יכולת או ניסיון להתגבר עם דברים.

הספר מאוד "איטי" ומינימליסטי. איטי - לא במובן שלא קורה בו כלום - בשלב מסויים העלילה מתחילה להתפרץ ולהתקדם. אך עדיין זה ספר שמתאר הכי מאט שאפשר.. הכי הרבה שאפשר דרך הכי מאט פירוט בפועל..
ספק אם הוא ספר מומלץ בימינו לקורא שמקבל היום לרוב ספרים אחרים לגמרי. אך כשסיימתי אותו הופתעתי לגלות שאני לא יכולה לעבור לספר אחר - כי התחלתי לחיות בתוך חיי דמויות הספר הזה, ולא הבנתי מה לי ולאנשים האחרים, הזרים, מהספר הבא..
עכשיו, כמה שבועות אחרי שקראתי אותו, כשחיפשתי את הציטוטים ודפדפתי בו, נראה שבקריאה שניה הוא היה נכנס לי אף כפליים לתוך הנשמה.

כל הזמן במהלך הקריאה חשבתי שלספר הזה יש טעם של חצץ, ובכל זאת הרגשתי כאילו אני בולעת אותו כמו גלידה וניל. כבר לא כותבים כך על ארץ ישראל, לטוב ולרע. כתיבה שהמשקל, הכובד וכמו סימני היושן של הזמן מעיקים עליה. משפטים קצרים של גבריות עצורה, כפרים ערביים שלמביט בהם אין מן הסתם מושג על כיבוש, גבולות 67, עם פלסטיני וכל הבלאגן. לרגע זה נותן הקלה, אבל בסופו של דבר ועל אף רגישות מסוימת לגיבורות הנשיות, ובעיקר להגר שסובלת מחייה הבורגניים, הסיפור מסתיים בצורה שמרנית. כמעט מחזק איזו שהיא אמונה של שכר ועונש.
לא כותבים ככה יותר על ישראל או על נשים או על רגשות. האם זה בגלל שהדברים האלו כל כך השתנו, או אולי בגלל שהם כל כך הוטמעו בנו ופשוט עכשיו אנחנו בעידן של מאבק? המילים הקצרות והסגורות של קורן לא מעניקות פתח רב לדיון כזה. הדבר היחיד שהן נותנות לו לפרוח הוא הזדהות רגשית בסיסית וזה הרי נפלא. כקוראת התחולל בי מאבק, כאשר לצד האינטלקטואלי שבי, נניח, היו קשיים רבים עם הספר. בעוד איזו שהיא אמוציה מאוד לא מחושבת פשוט נפלה שדודה אל תוך השבילים הרעים האלו במקום הזה, שכל כך מוכר לכל מי שגר כאן. עם הנוף של החיילים, והילד, והגברים שמעירים לך הערות והים. והאומץ הזה של הגר לומר באמצע החיים "רע לי". האומץ הזה, אמיץ יותר מהיצירה כולה. לכן הוא לבדו שווה את הקריאה. קריאה שהיא מעניינת בחלקה אך בעייתית. מתארת את אור השמש הארצישראלי באופן הכי אפל שאפשר.

רבות דובר על הספר הזה. ואני לא מבין על מה?
באופן כללי אני אוהב סיפורי מושבות בארץ ואווירה הכפרית במיוחד בקיץ.
על החלק הזה, הספר עונה על הדרישות.
אבל זה רחוק מלהיות ספר טוב.
ראשית, יש בו הרבה שגיאות כתיב - קובע פלדה???? (לא שמעתי על מילה כזו) קייץ (מספיק "י" אחת)
עם כל הכבוד לעורך פרופ' מנחם פרי, איך ייתכן שלא הבחנת בשגיאות הכתיב?
התקציר שלך, בגב הספר, לא מובן בעליל, מפותל ומסובך.
ולעיקר הסיפור. משעמם, כבד, גדוש בתיאורים רבים ומיותרים, הרבה תיאורים של עשייה יומיומית (הלכה, באה, התקלחה, שכבה, אכלה וחוזר חלילה)
הסיפור לא מגיע לשיא, לא מביא שום התפתחות בעלילה, אין קשר בין האירועים והדמויות.
בזבוז אדיר של עלילה, על רקע נופיה הארץ ישראליים של מושבה בסוף שנות השישים.