יש לי קטע כזה.
אני לא קונה ספר לפני שאני קורא את הפסקה האחרונה שלו.
זה החלק שאומר לי אם אני צריך לקנות אותו, וקל וחומר לקרוא.
סוטה, אה?.

"הוא פרש את מעילו על השלג והניח עליו את התינוק, כרע על ברכיו ובכה את בכיו. שמש הצהיבה פתאום בעד פרצה בעננים והגיהה את עין השדה, וכשהתקרבה העגלה הריקה השבה מבית הקברות, נראתה יהודית ליעקב כאילו היא שטה לאיטה בנהר הרחב, הזהבהב - ירקרק, שאין לו מצרים."

יש משהו בסופים. הם מורכבים, מעצבנים, משמחים, לא ברורים בחלקם. אבל הסופים הטובים ביותר הם אלו שמשתקים אותך. והסוף הזה הוא מאותם סופים משתקים. סופים בהם אתה לא רוצה לזוז ולא ממש יודע איך, לא משנה עד כמה התנוחה בה אתה מצוי שוברת לך את הגב. אתה לא מניד עפעף. לא מזיז שריר ולא מרעיד עצב.
כי אז הקסם יישבר ואתה תעזוב את עמק יזרעאל ואת יעקב ושיינפד ורבינוביץ ויהודית. ואת זיידה.
מי רוצה לחזור?.

כשהחלטתי ללכת לראות את הסרט שמבוסס על הספר, רציתי קודם לקרוא את הספר.
אבל רציתי לקרוא אותו בגרסתו הישנה, הקודמת. לא זו המחודשת עם הכריכה הקולנועית והפרצופים היפים. את זו המקומטת, שחבויה במדפים האחוריים של הספרייה, עם כתמי השוקולית והקרמבו.
את זו רציתי לקרוא.
אז קראתי. ורק כשסיימתי התברר לי שכבר קראתי אותו פעם אחת.
מזמן, כשהייתי בן 12.
וכנראה בגלל שכל כך נהניתי מהעולם המיוחד שיצרה הסופרת כמעט ושכחתי מהתכניות שלי לראות את הסרט.
הסיבה בגללה קראתי את הספר.
אני לא זוכר איך הרגשתי שקראתי אז את הספר, עוד כשהייתי בן 12.
אבל כשקראתי אותו עכשיו, למשך כמעט שלוש שעות התענגתי על ספר מתוק, ילדותי מעט. וכמידת העונג העלילתי כך גם היה עונג רעיוני בו.

החיים רגילים. גברים ונשים בסיטואציות שונות מאבדים את עצמם.
זהו המכנה המשותף בין עשרת הסיפורים שבקובץ.
למעשה, זהו המכנה המשותף בין כל הגיבורים של המינגווי.
גיבורים בדמות גברים ונשים בעלי פצעים גופניים ונפשיים מנסים לעשות את הדבר הנכון.
בדרך הם עושים אין ספור טעויות ובד"כ לא מצליחים למצוא את עצמם.
והפלא, אני חושב, טמון בעובדה שהם יודעים שהם עושים טעויות ומודעים לאפשרות שיפלו הכי נמוך.
והם טועים בכל זאת.

את המינגווי למדתי לאהוב בסבלנות.
כי גדלתי והחיים לעיתים אמרו לי את ההפך משרציתי לשמוע ולראות.
נהדר.

היי.
התגעגעתי.
קרה הרבה מאז הביקורת האחרונה שכתבתי.
קרה מעט.
או שדבר לא קרה, איני יודע.
ובכן - ליל האוב.
הספר הראשון של אוסטר שקראתי היה "מר ורטיגו". ואני מניח שבגלל העלילה הכה ביזארית - אך עם זאת המסופרת באופן ריאליסטי לחלוטין - לא הצלחתי לדייק סגנון הכתיבה המסויים של אוסטר.
אבל 'ליל האוב' חידד לי את העניין.
אינפורמטיביות.
זה שם המשחק.
אך אין מדובר באינפורמטיביות גרידה - סגנון המינגווי למשל. אלא אינפורמטיביות קלילה. מהולה בקצב מוזר ויחידי.
אוסטר מציג לנו את סיפור חייו - הלכאורה פשוט - של סופר צעיר ולא בהכרח מוכשר. ובתוך מסכת חייו הקצרה שמציג אוסטר, הוא מציג סיפור חיים נוסף, עלילה בתוך עלילה - כאומר :
פירו דמיוננו, יצירי כפינו הם מי שאנחנו.
וניק באואן הוא סידני אור. וסידני אור הוא פול אוסטר.
כל כך נהניתי.

"הוא התחיל להבין כבר, שהחיים, אינם חידה אחת וכישלון אחד לנחש את פתרונה. שאין פירושם לשכון מאחורי פרצוף אחד או לוותר על הכל בעקבות הטל קוביות כושלת אחת. אלא שיש, באופן לקוי ככל שיהיה, בריק, באין אונים בלב הברזל העירוני, לשאת אותם - את החיים!!!ולהפליג שוב, על פני הים שאין חקר לעומקו, המלוח, המנכר. "
ברעיון זה, המתפתח דרך כל ספרו, מסיים פאולס את הרומן.
במהלך הדרך, פאולס - הוא הסופר - מעביר אותך דרך תקופה קיצונית, בה קשת הצבעים היחידה בנויה מגוון אחד ויחיד. שחור.
תקופה בה הגיון וסדר ברור של שאלות ותשובות מובנות מראש היו הקוד החברתי שהוביל את כולם.
דבר אחר לא היה מוכר.
פאולס מתייעץ איתך - עם הקורא, בדבר השאלה לאן עלילה זו צריכה להמשך על מנת שרעיון היחידי הנ"ל יתבהר באופן מוחלט.
הופך אותך לחלק בלתי נפרד במסע ההתמודדות עם ההכרח להבין את שצויין למעלה:
"שהחיים, אינם חידה אחת וכישלון אחד לנחש את פתרונה... אלא שיש, באופן לקוי ככל שיהיה, בריק, באין אונים בלב הברזל העירוני, לשאת אותם - את החיים!!!".
החיים אינם בנויים מסדר ברור וחוקים מובנים מראש. החיים אינם רצף של שאלות ולהם תשובות ידועות מראש.
החיים הם מסע מוכרח שלא לאדם ולא לאלוקיו - גדול ככל שיהיה - יש תשובה לגבי מה שהולך להתרחש בהם.
הם קשת צבעים מבולבל.
הם כאוס אימתני של ניסוי ותהייה.
ולמעשה, מסתבר, שאפילו בשעות, ברגעים בהם אנו חושבים שהנסתר והמסתורין מתגלה - אנו נחשפים לעומק נוסף, עוד יותר כהה. עוד יותר מלוח.

מומלץ לכל האדם שאי פעם שאל את עצמו מה הוא עושה כאן.

לפני מספר שנים יצא סרט הוליוודי בשם "המתנה המושלמת". הסרט עוקב אחר בחור עשיר ומפונק שמגלה שעליו להשלים מספר משימות - שהטיל עליו סבו העשיר לפני מותו - במידה והוא רוצה לרשת את כל הונו.
כמובן שגם בלי לראות את הסרט אפשר להבין מה הולך לקרות - המשימות נועדו לפקוח את עיניו של הצאצא המפונק ולהבין שהכסף זה לא הכל בחיים.
זה בדיוק מה שקורה בסרט/תסריט המתואר ב"רשימת המשאלות".
"המתכון ההוליוודי לחיים טובים יותר" - מספר משימות דביליות, הגשמה עצמית והיתפקחות!!
זה חמוד, זה מרומם לרגע קצר וזה מרגש. אה, וזה בעיקר מוכר. בכמויות.
ואחרי יום אתה שוכח ממנו.
אז למה יש לי אותו?. אין לי שמץ...
בשורות טובות.

הרבה זמן לא ביקרתי באתר.
היי, מה שלומכם?. עדיין קוראים?...
את הספר הזה לקח לי כל כך הרבה זמן לקרוא. אם איני טועה לקח לי כמעט שלושה שבועות לקרוא אותו.
אני לא יודע למה...
הרי הסיפור כל כך טוב, בלשון המעטה...
מכל בחינה אפשרית הוא תפס אותי כבר מהשנייה הראשונה.
ראשית - הנושא. אני לא חושב שיש מי שיערער על האמירה שנושא השואה הוא אחד מנושאי הכתיבה המדהימים שיש. כמובן, מהסיבה המובנת מאליה...
כמו כן - הפן המאוד מיוחד הזה שדרכו מגיש לנו בינה את הספר. כל כך אישי. כל כך אמיתי וחי.
כי למרות שהסיפור הוא סיפורה של צ'כיה כולה כפרט ושל העולם כולו ככלל,איכשהו עם חוש כתיבה שניחן בה בחסד מעביר בינה את הסיפור דרך נקודת מבטו. נקודת מבט כל כך מחוברת. כאילו הוא עצמו ממש היה שם. באותו רחוב, באותה העונה. בשעה עשר בבוקר ב - 27 במאי 1942.
ואחרי הקריאה חשתי כאילו גם אני...
ומסתבר שאין זו קלישאה.
מומלץ ואולי חובה.

היה לי נורא קשה לקרוא את הספר הזה. פשוטו כמשמעו. התקשיתי אפילו להמשיך להפוך את הדפים.
כדרכו בטבע, מציג קניוק את הדברים באופן ריאליסטי ומוחלט. בלי הסתתרות מאחורי משפטים מעוצבים המתארים את הקונספט של הספר באופן נוח ונעים.
בלי צבעים מיותרים ובלי שטחים אפורים. כאילו, או ליתר דיוק - בדיוק - כמו שהמציאות הינה בכל הנוגע לחיים ומוות - שחורה או לבנה.
או שאתה מהחיים או מהמתים.
וכמו שיר ציני בעל מנגינת כינור נעימה הוא מציג את חווית החולי שלו עצמו - שכמעט הובילה אותו למיתה - באופן קשה.
אבל הקושי הזה והאמת הפשוטה אך עם זאת הכואבת, הם אלה שהופכים את הספר לכל כך טוב.
אני מניח שמילים אלו נשמעות יומרניות, אך כל פעם שאני קורא ספר של יורם קניוק זו המחשבה והתחושה הראשונה שעוברות בי.
חיים כנים, פשוטים ואמתיים.
בלי שטיקים ובלי תפאורה מיותרת.
קשה וטוב.

לא קראתי את ספרו הראשון של הרב ליאור אנגלמן וכלל לא בער לי לקרוא את הספר הנוכחי. אבל אז, באותו היום, כשהסתובבתי בחנות ספרים מתוקה - 'הנסיך הקטן' שמה -בקינג ג'ורג' תל אביב מצאתי עותק פגום של הספר - אז קניתי. ננסה אמרתי.
ונכון שאיתו קניתי גם את "על החיים ועל המוות" של קניוק - אבל זה כבר סיפור אחר(או ביקורת אחרת...).

בכל אופן,לעניינינו.
אני מוכרח להודות שבשבעים העמודים הראשונים לא יכולתי לקרוא יותר מחמישה עמודים ברצף. מרוב המלל הרב והמשפטים העמוסים והמורכבים הייתי מוכרח לעשות הפסקה של כמה דקות.
"בלה, בלה, בלה..." זה כל מה ששמעתי לאחר חמישה עמודים. כל כך מעייף.
אבל אז הדמויות התחדדו והבנתי שמשפטים עמוסים ומלל רב מוכרח להם. ובלעדיהם - המשפטים - הדמויות לא יכלו היו להיות מי שהן.
והמשכתי לקרוא. בלי הפסקות ובלי מנוחות.

את הספר קראתי בחג שני - אותו העברתי בבסיס. הווי אומר - שקט גדול, רוח נעימה ולבד הרבה.
לא אומר שהספר נגע בי במקומות עמוקים ועורר בי מחשבות גדולות.
אבל הוא טבל לי ראת חגי במתיקות כזו - דווקא בגלל העומק הלכאורה פשוט של הדמויות והרבדים הלכאורה רדודים של העלילה.
מתוק מתוק.