אני בבעיה, מצד אחד אני רוצה לקרוא ספר טוב שימשוך אותי, ומצד שני כשהוא מגיע אני מוצאת את עצמי מחוסרת שינה.
אחרי שעות מרובות בעבודה, ועבודה מרובה בבית בין ארבעת ילדיי ובין עבודות הבית, אני מוצאת את זמן הקריאה שלי רק בלילה
כשכולם ישנים, רק אני והספר ערים, וכשהספר מותח וכתוב היטב אני קוראת עוד דף ומתחייבת בפני עצמי שרק עוד כמה דפים והנה הבוקר עולה.
אל תסתכלי לאחור , הפתק שסמנתה מצאה בחדרה עורר את חשדה בכל הסובבים אותה.
סמנתה וקסי החברות הטובות נעלמו יום אחד, סמנתה נמצאה לאחר כמה ימים כשהיא חבולה, קסי לא שבה.
בכל כוחה מנסה סמנתה להיזכר במה שארע , אך לצערה לאחר המקרה הטראומטי לקתה באמנזיה.
הסובבים אותה חשדו בה שהיא הרוצחת, ומיום ליום כשנזכרה בפרטים קטנים האמינה שזו היא.
הבזקים מתגלים לה אט אט כדי להשלמת התמונה, אך הזיכרון מעברה מצער אותה והיא מבינה עד כמה ההתנהגות שלה הייתה אכזרית כלפי הסובבים אותה, ומה שעניין אותה זהו רק העושר והמעמד.
סמנתה עוברת שינוי קיצוני בהתנהגות כלפי עצמה וכלפי הסובבים אותה. האהבה הקודמת כבר אינה והאהבה הישנה והחבויה צצה ועולה שוב מחדש.
לאורך כל הספר הסופרת מרמזת על הרוצח וגרמה לי להאמין כל פעם מחדש שאני כבר יודעת מי הוא.
הסוף אכן היה מפתיע , הספר מיועד לבני נוער ולמבוגרים כאחד. הוא קריא וזורם, התחושות וההרגשות מועברות לקורא ללא כל מאמץ.
בברכת שנה טובה, גמר חתימה טובה לכולם
קארן

ספר מתח קליל ונחמד. ממש לא סוג הספרים שאני קוראת,
אני לא יודעת איך הוא נכנס לרשימת הקריאה שלי ובכל זאת, נהניתי.
הספר מספר על סמנטה, נערה בת 17 שעברה אירוע טראומטי שגרם לה לאובדן הזיכרון.
היא נמצאה מתהלכת על הכביש, פצועה ומלוכלכת ואין לה מושג מי היא ואיפה היא נמצאת...
לאחר שחרורה מבית החולים, היא מגיעה לביתה ולמשפחתה (שאותם אינה זוכרת)
ומתחילה לנסות לחזור לשגרת חייה הקודמים.
ככל שהיא מגלה פרטים על חייה לפני אובדן הזיכרון,
היא מתעבת את עצמה ואת התנהגותה היהירה והמתנשאת, כפי שהייתה.
מתחילים להופיע אצלה הבזקי זיכרון החשובים כל כך לפענוח התעלומה
שהובילה לאירוע הטראומטי שבגינו היא אושפזה.
מומלץ בחום.

סינוסיטיס.
האפטר פרטי של החיידקים.
קודם מגיעים הנזלת, כאב הראש, הגרון, חבילת ה"הכל כלול" של הצינון.
אח"כ חוגגים להם החיידקים בחללים הרומנטיים שבין עצמות הפנים, רוקדים ריקודי עם כשבידיהם פטישים, אותם הם מנופפים לכל עבר.
אוי, כמה שזה כואב.
מערכת העצבים מתגייסת במלואה להעברת שדר אחד חד וברור: כואב ! ! !
המוח יוצא מכלל פעולה. כל ניסיון לפנות אליו בדרישות או בקשות נענה ב"מצטערים, כל נציגינו עסוקים בפניות קודמות".
אין מנוס.
אני מכבה את המוח ומחפשת את הספר שיפעיל אותו הכי פחות.
-----------------------
והרי וידוי מביך. (אם המוח שלי היה בפעילות מלאה זה בטח לא היה קורה):
אני אוהבת סרטי תיכון אמריקאים. טוב נו, אוהבת זו מילה חזקה. נלך על מחבבת.
קלולס, 10 דברים שאני הכי שונאת אצלך, יומני הנסיכה, המממ... בטח יש עוד. לא זוכרת. גם לא ראיתי הרבה (אחרת החיבה לז'אנר בטח היתה עוברת לי...)
קשה להסביר מה, בעצם, יש בהם. אולי אלו המעמדות הנוקשים, החלוקה המוחלטת הזו בין מקובלים ללא מקובלים, בין חנונים לסתם מוזרים. בסופו של דבר, נוסחת סינדרלה היא נוסחה פופולרית ומנצחת, ובשביל סיפור סינדרלה טוב, אנחנו צריכים חברה מעמדית נוקשה, שאותה אפשר לרסק בקלילות בדרך להצלחה ולאושר.
המקובלים הם הרעים, הגיבור/ה הממושקפ/ת שאף אחד לא שם לב ליופיו/ה המדהים (חוץ מהצופים. שאר התלמידים בתיכון כנראה לא שמים לב כי אין להם משקפיים. שיקולים אסטתיים), עד למייקאובר מסוג כזה או אחר. ובסוף הכי חשוב להיות חבר נאמן ונאמן לעצמך. או להפך. או משהו. ולמצוא אהבה, כמובן. איך שכחתי.
-----------------------
הספר הזה הוא סרט, סליחה, ספר תיכון אמריקאי בתוספת תעלומה בלשית.
סמי, גיבורת הספר, מתעוררת באמצע שום מקום, ומגלה שהיא לא זוכרת כלום. אין לה מושג מי היא, מאין באה ולאן היא הולכת.
לאחר אשפוז קצר היא שבה לביתה ולמשפחתה, אותם היא לא זוכרת, וצריכה להתחיל להתמודד עם מגוון בעיות שיוצגו להלן, לאו דוקא על פי סדר חשיבותן:
א. בערב בו היא נעלמה היא היתה עם חברתה הטובה ביותר, שנעלמה אף היא. מה קרה לה? האם סמי אשמה במשהו? במה בדיוק?
ב. ומי שולח לה פתקים עם רמזים לאירועי הלילה בו שתיהן נעלמו?
ג. מסתבר שלפני היעלמותה היא היתה מלכת כיתה ביצ'ית מהסרטים. טיפוס בלתי נסבל. עכשיו, היא סולדת מעצמה ומהתנהגותה ומנסה לפענח מה גרם להיות כזאת. שיהיה לה בהצלחה. אני בטוחה שהרבה פסיכולוגים ויועצות בתי ספר היו שמחות לקבל את התשובה.
ד. כתוצאה מהנ"ל, היא לא סובלת את החברות שלה.
ה. וגם לא את החבר שלה.
ו. לא רק שהיא לא סובלת אותו, הוא לא גורם לה לפרפרים בבטן. יכול להיות שהם נמחקו יחד עם הזיכרון? לא, לא, לא. לא יכול להיות. האהבה תמיד מנצחת.
ז. אבל לעומת זאת, יש לה רגשות עזים כלפי הבן של הגנן, כלפיו היא היתה אכזרית למדי לפני ההיעלמות.
ח. והיא ממש לא יכולה להפסיק לחשוב עליו. שזה הגיוני, תכלס. זה לא שיש לה בעיות יותר דחופות על הראש או משהו.
ט. והוא כן גורם לה לפרפרים בבטן. הייתי מספרת לכם שזה בגלל שגם לפני כן היא אהבה אותו בסתר, והאהבה, אתם יודעים כבר, תמיד מנצחת, אבל זאת חתיכת ספוילר. תשכחו שאמרתי.
י. והוא בטח לא אוהב אותה בחזרה! כי היא היתה כל כך גועלית כלפיו! אויויוי, מה יהיה. או שאולי גם הוא היה מאוהב בה בסתר? אוי לא. שוב ספוילר. תמחקו.
יא. כתוצאה מסעיף ג לעיל - אין לה עם מי ללכת לקנות שמלה!
אני לא בטוחה שהבנתם את גודל המשבר, אז אחזור על זה: אין לה עם מי ללכת לקנות שמלה!
לא, אני אקדיש לזה סעיף כפול:
יב. אין לה עם מי ללכת לקנות שמלה! לנשף!!
מה זאת אומרת, איזה נשף? הנשף. הפרום. ההוא שתופס תפקיד חשוב כל כך בכל סרט אמריקאי.

כי יש תעלומת רצח, ויש אבדן זיכרון
אבל הפרום תמיד במקום הראשון!
-----------------------
תראו, יכולתי לקטול את הספר הזה הרבה יותר ביסודיות.
יכולתי להתעכב, למשל, על זה שאמנם לא גיליתי את הרוצח, אבל זה רק בגלל שהמוח שלי לא היה נגיש בזמן הקריאה. וגם בגלל שציפיתי משום מה מהסופרת לטיפה יותר אומץ.
המשטרה, לעומת זאת, נכשלה קשות בתפקידה כשלא שאלה שאלה בסיסית ביותר שכל שוטר מתחיל היה שואל. אלא אם כן היה לו סינוסיטיס.
או על זה שהגיבורים יפים מדי, המקובלים מרושעים מדי, הגיבורה ענוגה ושברירית והנערים שסביבה גבריים ומאצ'ואיסטיים, וששים לשלח אגרופים מסוקסים בלסתות פחות גבריות.
וגם זה שהמסר העיקרי של הספר, על זה שכסף זה לא העיקר והכי חשוב האהבה או משהו, נדחף בבוטות. ולמרבה האירוניה, הוא נסתר קצת בסיום, מאחורי הגב של הסופרת, ולא ארחיב פה מחשש לספוילרים.
אבל אני מסתפקת במה שכבר אמרתי, כי בכל זאת - הוא העביר לי בכיף כמה שעות של סבל וחוץ מזה, יש לי חולשה לז'אנר. כבר אמרתי את זה?
מומלץ לחובבי הז'אנר, למי שתאי המוח שלו יצאו לחופשה, נמסו בחום או בלתי נגישים מכל סיבה אחרת.
לקרוא, ולא להסתכל אחורה.

סמי נמצאה מתהלכת בשולי הכביש, מוזנחת ופצועה. אין לה שמץ של מושג מי היא, איך קוראים לה, מהיכן באה ולאן הולכת.
היא נמצאה וחברתה הטובה קסי, נעלמה.
סמי לא זוכרת מה קרה באותו לילה, לא זוכרת מה קרה לקסי או מי זאת קסי.
סמי חוזרת לביתה, למשפחתה, לחבר ה״מושלם״ שהיה לה, לחברות בבית הספר ומגלה על עצמה שהייתה ביצ׳ית נוראית,
הייתה ממש מגעילה לאנשים לא במעמד גבוה, כמוה. היא הבינה שהיא לא אוהבת את החיים הקודמים שלה.
היא לא מתחברת לחברות שלה, שהן כמוה לפני האיבוד זכרון והיא לא נמשכת ולא אוהבת את החבר שלה.
קסי כן מתחברת לקרסון, הבן של הגנן. כיף לה איתו וכיף לה לדבר איתו. והיא לא מבינה מסיפורים שסיפרו לה ומהבזקים שהיא נזכרת איך היא
התעללה בו בזה שירדה עליו וצחקה עליו.
במקביל, מתנהלת חקירה בנוגע למה שקרה לקסי, החברה הנעדררת שנמצאה מתה. סמי לא כל כך עוזרת למשטרה בגלל האיבוד זכרון, מידי
פעם מספרת להם את ההבזקים שהיא נזכרת.
עד ש... קסי נזכרת והסוף ממש מפתיע.
הספר סוחף, מעניין, מסקרן ומפתיע.
כתוב טוב, עם דמויות שקל לאהוב.
מומלץ.

אני כותבת את הביקורת דרך הפלאפון כך שזה יהיה קצת מאתגר:
התחלתי את הספר הזה בצומת ספרים והוא דיי סקרן אותי. אחרי כמה טלפונים ומסע שכנועים קטן הצלחתי לחלץ מאימא שלי הבטחה שהיא תקנה לי את הספר כשתצא לקניות. בתנאי שהיא קונה לי גם ספר ללמידת תאוריה כדי שסוף כל סוף אתחיל ללמוד.
מיותר לציין שהגיעו אלי שני הספרים, ספר התאוריה נזרק הצידה לא בעדינות עד להודעה חדשה (שלצערי הרב ההודעה תהיה בקרוב) לקחתי את "אל תסתכלי אחורה" (שדרך אגב לא טוב לחונים ברוורס. הבנתם? כאילו כן צריך להסתכל אחורה?...לא משנה...) ושקעתי בספר במשך כמה שעות עד שסיימתי.

להגיד שזה ספר מדהים ומושלם יהיה שקר. אבל להגיד שהצלחתי להנות ממנו ולברוח זמן מה מהמציאות יהיה נכון.
בשורות הבאות יערכו כמה השוואות מספרים/סדרות:
כתיבה- סגנון של "לפני שאפול". שזה אומר שפה קצת רדודה עם כמה קטעים שלא מתחת לגיל 16.
עולם- גם כמו "לפני שאפול". עולם של הנוער מהמעמד הגבוה שעושה המון שטויות.
סטייל- מזכיר הרלן קובן וקצת משקרניות קטנות ויפות (הסידרה כמובן...)
דמויות- דמויות קצת שטחיות שגורמות ללא מעט גלגולי עיניים במהלך קריאה (כמו גלגלים על הכביש! ...אוף מה יש לי היום?). הם סטייל הדמויות של כמה ספרי פנטזיה לנוער לאחרונה, ספרים שלא ראויים לתואר ספר אלא מריחת דיו שחור על עצים עם חותמת של "ניו יורק טיימס". ראו ערך "נולדו בחצות" ו-ו-ו-ו"כנפיים"...

אוי, אני רואה שההשוואות לא עשו טוב לספר. אז שלא תבינו לא נכון: הספר טוב, טוב מאוד אפילו.

מומלץ בעיקר לאוהבי ספרי מתח שהסוף משאיר אותך עם פה פעור לכמה רגעים.

אז כנראה הספר הבא שאקרא יהיה על כבישים חד סטרים ותמרורי עצור למיניהם :-( מה שבטוח, הספר הזה לא ייכנס לרשימת הקריאה שלי.

בעולם שכולם רוצים להיות הטובים ביותר, הבולטים ביותר והנוצצים ביותר אני מחפשת דווקא את הפשטות.
ומצאתי אותה. לאחר שנה ארוכה של חיפושים בספרייה מצאתי אותה.
תנו לי לספר לכם על הפשטות.
הפשטות הגיעה אלי בצורת מלבן- לא גדול, אך גם לא קטן- עם עטיפה יפיפייה ושם מסתורי.
ואם עוד לא ניחשתם, אני מדברת כמובן על הספר "אל תסתכלי אחורה".
הספר היה מקסים. הוא היה מצחיק ומרגש ומותח (אם כי לקראת הסוף זה היה מעט צפוי) והוא היה פשוט.
אבל פשטות טובה, שלווה כזאת, מתוקה, שמשאירה טעם טוב אחרי שמסיימים לקרוא.
אין ספק, ספר קליל, עלילה זורמת ודמויות מקסימות. מומלץ מאוד!

"הסתכלתי בנערה הזרה שנשקפה אלי מהמראה.
בחיים שלי לא ראיתי את הפרצוף שלה.
אבל זה היה הפרצוף שלי. התכופפתי קדימה וסקרתי את הבבואה. קווצות שיער חומות־אדמדמות הידלדלו סביב סנטר מחודד קצת. עצמות לחיים גבוהות ועיניים חומות־ירקרקות. ואף קטן. גם זאת נחמה מסוימת. שיערתי שהייתי נראית לא רע אילולא החבורה הכחולה שהתחילה מקו השיער וכיסתה כמעט את כל העין הימנית. בסנטר היה לי שפשוף גדול, כמו כתם ענקי של ריבת תות.
התרחקתי מהכיור והתחלתי לגרור את מוט העירוי בחזרה אל המיטה, אבל קולות נסערים במסדרון, מאחורי דלת החדר הסגורה, עצרו אותי באמצע הדרך."

סם, נערה בת 17, מוצאת את עצמה הולכת יחפה בשולי הכביש, כשאין לה מושג מיהי ואיפה היא.
אט אט היא אוספת פרטים ומוצאת את זהותה , אבל היא לא אוהבת את מה שגילתה.
האם היא תחזור לאישיותה הישנה? או שתמצא לה חברים חדשים ותשנה את התנהגותה? האם היא תפתור את חידת העלמותה?

ספר יפה, מרגש ומותח, לא יכולתי להפסיק לקרוא אותו...

ספר מעולה ברמות על!
מותח, סוחף, מרתק, אמיתי, וגם רומנטי
השינוי שהגיבורה עוברת כל כך גדול, שאתה מרגיש שאתה לידה כל הזמן.
היא קיבלה הזדמנות שנייה והיא עושה את זה היטב
הזכיר לי טיפה את פתאום 30.
אהבתי מאוד. כן ירבו

מודה ומתוודה- לפני כתיבת ביקורת זו, בדקתי מה אחרים חשבו על הספר.
אחת הביקורות טענה בתוקף שזוהי אירוטיקה לילדים. מתנצלת, אך הספר אינו אירוטי. אם כבר, הוא מכוון לקהל יעד של נוער ולא מתיימר להיות ספר ילדים. אינני חושבת שנוער בימינו תמים ואינו מודע לנושא.
הספר כתוב היטב, מתאים לשפתם של בני נוער והקריאה מהנה.
מודה ומתוודה- כשאני מתחילה לקרוא ספר מתח חדש, אני חושבת מיד על אחותי בת ה-17. הזאטוטה (בין אם תרצה או לא, עבורי היא לעולם תיקרא זאטוטה) לא ניחנה בגן תולעי הספרים כמו שאר המשפחה. לפני כחצי שנה חזרתי לבקר בבית המשפחה והופתעתי לגלות על שידת הלילה שלה ספר מתח. מסתבר שהגן, שעד כה היה רדום, הרים לפתע את ראשו המנומנם. הילדה אוהבת ספרי מתח! הידד והיאח!
בחזרה לענייננו אנו- כאשר לקחתי את הספר לידיים, מיד חשבתי על אחותי. האם זה ספר מהסוג שיגרום לה לרצות לקחתו לידיים לפני לכתה לישון? התשובה היא כן.
מכאן והלאה הקריאה סחפה אותי וסיימתי את הספר עוד באותו הלילה.
לא עוד ספר ילדים מטופש שמפחד לגעת בנושאים אמיתיים בחייהם של בני נוער. הספר ישיר, כן וגורם לך לחשוב על התנהגותך שלך כלפי אחרים.