"אני חושב שניצלנו את תנאי השבי ככל שניתן היה... הדבר הגדול ביותר שלמדנו בשבי הוא, שבכל מצב שנקלעים אליו יש אפשרות להתעלות ולהידרדר, וקיימת ברירה בין שתי האפשרויות הללו. מכל דבר ניתן להפיק טוב; וברגע שאדם מגלה זאת, הוא גם מגלה שהוא יכול לשמוח או לא לשמוח במה שיש לו."
ספר שמלקט ביד תקיפה ורכה, ללא משוא פנים את עדויותיהם של עשרה שנפלו בשבי המצרי- חלקם טייסים וחלקם לא, חלקם אופטימיים ולקוחים הישר מהפנטזיה הציונית על השבוי האידאלי- וחלקם לא.
הם חוו כאב, הם חוו בדידות, הם איבדו את הדבר הטריוויאלי ביותר, הבלתי ניתן למדידה מכולם- החופש.
זה סיפורם של גברים צעירים שחיים זה בתוך זה למעלה משלוש שנים, זהו סיפורה של חבורת בני אדם- כיצד אנחנו מתנהגים כשרע לנו ואין לנו אלא זה את זה.
הקריאה מרתקת, מחשמלת כמעט, ולמרות סגנונה התיעודי נקראת במתח. מה יהיה איתם? האם יישברו? האם ישרדו כבני האדם שהיו קודם? כיצד?
גם סיפורן של הנשים שלהן, הרחק בישראל, המחכות והלא מחכות, נכנס ותורם את תרומתו.
אה, כן- וכמובן- הם אלה שתרגמו את ההוביט.
שווה, שווה קריאה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
